ביום שבו השטן ירד לאדמה השמש לקתה בצבעה. היה זה יום שני, בטלוויזיה הריצו שוב ושוב קטעי וידיאו, אך שום כתב לא פירש אותם, כולם היו בבית ובילו את רגעיהם האחרונים עם המשפחות. העולם עמד וצפה במרכבות הסוסים היורדות מגן עדן, מלוות במיליון כדורי אש שרעמו בשמיים ונפלו במרכז תל אביב. רוב הבניינים הגדולים קרסו, מי ששהה בחוץ באותו הזמן ודאי זכה לראות את קו החוף לפני מותו. תמונות אייפון רועדות ששודרו בטלוויזיה הציגו את דיוקנו של השטן בכבודו ובעצמו. לחייו סמוקות, עיניו צלולות ויפות, הוא החזיק נוצה ביד אחת וחבל בידו השנייה. המרכזים הגרעיניים חומשו, אך הטילים כוונו אלינו. החלה הספירה לאחור, חמש שעות לפיצוץ. יום הדין הגיע ואיש לא הודיע לנו שזה עומד לקרות, פשוט ככה, בבוקר אחד בהיר.

שריפות ענק השתוללו בצפון, רעידת אדמה במזרח, מפולות הכו את הדרום, וסופות השתוללו במערב. מאגרי המים עלו על גדותיהם, גרמו לשיטפונות בערים הגדולות ולגלי ענק בעיירות החוף.

חיפשתי אותך בכל מקום ולא הצלחתי למצוא. קיוויתי שאת בסדר, שאת לא מפחדת מדי, ושאת יודעת שאני אוהב אותך. תהיתי איפה את בבוקר הזה.

ביום שבו השטן ירד מגן עדן, כולנו נכנסנו למקלטים, ידענו מיד שהאתמול נשטף מכל משמעות שאולי הייתה לו, ושאין לנו מחר. מה שנשאר הוא היום, והוא התברר כחרא של יום.

בטלוויזיה עברו לבתי הקברות. המתים קמו מקברם והלכו ברחובות, פקידי הממשלה הוכו בהלם, והשרים עמדו חסרי אונים אל מול המציאות החדשה. בפעם הראשונה אי פעם הם לא ניסו לומר לנו אפילו שיש להם פתרון, רק מלמלו מילות פרידה מבולבלות.

אמי ניגבה את דמעותיה בשרוולה. ילדי הקטנים האמינו בתמימותם שאצליח להגן עליהם גם הפעם, אבל אני ידעתי שהם ייאלצו לפגוש את החשיכה בגפם. ביום שכזה, כל אדם ומותו שלו.

חשבתי עלייך שוב, ידעתי שסלחת לי על כל הבגידות, על הלילות שבהם השארתי אותך לבד בחושך. סלחת, לא כי כאבך הוקל אלא כי עכשיו הכל איבד משמעות, וגם מיליון לילות של חושך, זיונים ואלכוהול לא יוכלו להשתוות לחשיכה שבאה עלינו הבוקר.




איור: שי חי

"אתה יודע מה הכי עצוב?", שאל אבי, "שהילדים לא יראו יותר את אמם". שלוש שעות לפיצוץ, המחשבה הייתה בלתי נסבלת, נישקתי את הילדים בידיעה שזו בהחלט עלולה להיות הפעם האחרונה שבה אראה אותם. במוחי עלתה המחשבה שלא ביליתי איתם מספיק זמן כשעוד יכולתי. לבשתי את המעיל ועליתי במדרגות המובילות אל מחוץ למקלט. הייתי חייב למצוא אותך ולו בשביל הילדים.

איפה תהיי? על הספסל ליד האגם שבו היינו יושבים לפני שהתחתנו? הסיכוי נמוך, כבר יותר מחצי שנה שהשלמת עם הפרידה שלנו. פעם עוד היית צועקת עלי שאני חי בסרט שהעולם סובב סביבי. ביום שכזה הלוואי שזה היה המצב, זה בהחלט לא היה הדבר הגרוע ביותר שאפשר לבקש.

הייתי מסובב את העולם יום אחד אחורה ונפרד מכם כמו שצריך, משחק עם הילדים בגן השעשועים, הפעם מנדנד אותם כמה שרק ירצו, לא מספר דקות מועט כמו בדרך כלל. לשם שינוי הייתי מכבה את האייפון והאינסטגרם ושואל אותם איך עבר יומם בגן. הם היו מחייכים ומספרים לי, ואני הייתי מקשיב, פשוט יושב ומקשיב.

אולי אפילו הייתי אומר לך שמעולם לא הפסקתי לאהוב אותך. התחלתי ללכת לכיוון המשרד שלך, המקום היחיד שבו את יכולה להיות. שוב נשמעה אזעקה, פילחה את הדממה הנוראית שהשתררה בחוץ. מסביבי היו גופות בכל מקום וריח של אפר. לא אשקר, תמיד חשבתי שהעולם הזה מגוחך, זול ומזויף. אבל בבוקר הזה לשם שינוי לא היה שום דבר מזויף, רק אמת כואבת אחת והרבה מתים.

הגעתי לבניין המשרדים שבו את עובדת. הוא היה שומם ובלבי עלה החשש שלא אמצא אותך שם. עליתי במדרגות לקומה העשירית, פניתי מיד לדלת המשרד שלך, היא הייתה נעולה. במאמץ אחרון בעטתי בדלת, היא נפתחה. נכנסתי לחדר והגיעו אלי מספר פיסות מידע.

החדר נראה כאילו העולם בחוץ זנח אותו. ממש כמו שזכרתי אותו: נקי, נעים ומסודר. התיק שלך היה על שולחן המשרד. מצוין, הגעת לפה הבוקר.

מהחדר הפנימי במשרד בקעו צלילים חלשים. נכנסתי ושם היית. מול המראה. בפרצוף ברווז מצלמת סלפי.

"מה את עושה?", שאלתי בשקט.

"מעלה תמונה לפייס, מה אתה עושה פה?".

"העולם נחרב, חשבתי שאת צריכה אותי".

"ושוב הכל סובב סביבך, שי, הא?".

הבטתי בשעון, שעה לפיצוץ. אם נצא עכשיו אולי נספיק להיפרד מהילדים. "נשבע. השטן פה, העולם נחרב, תסתכלי בחלון".

היא הסיטה את הווילון, בחוץ הייתה שמש נעימה, עולם כמנהגו נוהג. המתים נעלמו וגם כדורי האש. העולם המזויף חזר לעצמו יחד עם פיח המכוניות והאנשים הממהרים עם הפלאפונים הקטנים שלהם. חייב לומר, הייתי קצת מאוכזב.

"אני לא מבין", אמרתי, "לאן נעלם השטן?".

"לא יודעת, שי, אבל אתה חופר, ויש לי הרבה עבודה, פתחו חברת ביטוח חדשה ואני מנהלת את התיק שלה".

"וואללה, יש מקום לעוד חברות ביטוח בישראל?", שאלתי.

"מתברר", ענתה, "סמואל ושות', אומרים שהם הדבר הבא בביטוח".

היא המשיכה לדבר אבל כמו תמיד כבר לא הקשבתי. הוצאתי את הפלאפון וצילמתי את הרחוב מהקומה העשירית, העליתי לפייסבוק וכתבתי "בוקר טוב לכולם, יום שני שאין שני לו".

הסיפור דמיוני ואין לו ולדמויות בו קשר למציאות.