שני צ'קים חזרו כך פתאום. הכספומט סירב לתת לי כסף, והוראת הקבע לחברת הכבלים לא התקבלה גם היא. עמדתי ברחוב שוקן בתל אביב באחד מימי השבוע. מזג האוויר היה חם, באוויר עמד ריח של סולר, עשן שחור כיסה הכל. הייתי לבושה בהידור, האיפור בפנים היה מוגזם. יצאתי נסערת באמצע צילומים לעיתון המעודד נשים מלאות להרגיש בנוח עם הגוף שלהן. טלפנתי לבנק, הקשתי את מספר החשבון שלי, תעודת הזהות והקוד הסודי וציפיתי לנציג שירות שיענה ויסביר לי את פשר הדברים.



ההמתנה נמשכה נצח. מקומי בתור היה 20. המנגינה בת שלושת התווים חזרה על עצמה יותר מדי פעמים. עובד סודני שירד מקו 142 חייך אלי. חייכתי חזרה. איכשהו, כשזה נוגע לפלרטוט, כל הבעיות שלי נדחקות הצדה. ואז סוף–סוף ענה לי הנציג. אחרי שדרש תשובות לעוד כמה שאלות בנושא הזיהוי, כאילו בעובר ושב שלי יש מטילי זהב ויהלומים בייבוא אישי מאפריקה, שאל "במה אפשר לעזור, גברת מוסרי?".



"החשבון שלי", כמעט בכיתי אל הסלולרי. "למה הוא לא מתפקד כבר כמה ימים? יש שם כסף, לפני שבוע קיבלתי משכורת. לא הגיוני שהכל חוזר".


"תמתיני עוד רגע, גברתי", ביקש הנציג בקול הבס שלו. יכולתי להישבע שהוא מבוגר ממני, אבל בכל זאת נתתי לו לקרוא לי "גברתי". הוא זה שמנהל כרגע את האירוע.


"נו, ברור שחזרו", הוא עדכן, "יש עלייך עיקול פתוח".


"עיקול? מה עיקול? ממי? ולמה אני?", הפצצתי אותו. כשהסביר לי שזה עיקול מבעל דירה שהתגוררתי אצלו לפני שנתיים, נדהמתי. "איך מבטלים את זה?", התעניינתי.


"דרך בית המשפט", ענה הנציג בקרירות. "עוד משהו שאוכל לעזור בו?". שתקתי. "גברתי?", הוא חיפש אותי. אתם בוודאי תשנאו אותי, אבל ניתקתי את הטלפון. אני לא גברת ולא הייתי במצב רוח לנימוסי שווא.



הטלפון השני היה לעורך הדין שלי. סיפרתי לו שאין לי מושג למה יש עיקול על חשבון הבנק שלי, שסיימתי יפה את מעבר הדירה הזה, ושהבעלים שם לא כל כך נראה לי. הוא הרגיע אותי וקבענו להיפגש למחרת בבית משפט השלום בתל אביב.



התייצבתי בבית המשפט בשמונה בבוקר. הייתי לבושה בשמלה שחורה, השיער אסוף לאחור, כמו שבחורה הגונה צריכה להיראות. לא יודעת מה חשבתי לעצמי, ששופט הולך לראות אותי? שאעמוד מול בעל הדירה, אציג ראיות וברגע האחרון מישהו ייכנס ויצעק "יש משהו שאתם לא יודעים". ברגע שרועי, עורך הדין שלי, אמר "קחי מספר, מרסל, אנחנו צריכים לעמוד בתור", הבנתי שפרק ב"אלי מקביל" כבר לא יהיה פה.



אחסוך מכם את הבירוקרטיה של ההוצאה לפועל. רק אציין שבאותו תור, שנמשך גם הוא זמן לא מועט, צפיתי בכל החלכאים והנדכאים של מדינת ישראל. הם ישבו בכיסאות עץ ובידיהם מסמכים רבים. חלקם נשלח לצלם כמה עותקים והחל לחפש כסף קטן בכיסים. אם לא מצאו, הם היו צריכים לצאת מבית המשפט ולפרוט באחד מבתי הקפה המלאים בעורכי דין.



מרבית האנשים האלה הגיעו ללא סיוע של איש מקצוע. ניכר היה כי זו לא הפעם הראשונה שלהם במחלקת ההוצאה לפועל. רועי הסביר לי את ההליך והרגיע אותי ואת הבכי שלי בעזרת חיוך אחרי ששאלתי אותו על הרוע בעולם ועל צמאי הדם והכסף. כשסיימנו את ההליך, שכלל מילוי טפסים רבים וכמובן רבע שעה מול מכונת צילום, רועי הבהיר שהסיפור יסתיים תוך כמה ימים. עד אז, הוא הציע לי לקחת הלוואה, כמה שטרות מחבר או מבן משפחה.



נפרדתי מעורך הדין שלי ונכנסתי לקפיטריה בבית המשפט. קניתי סנדוויץ' קטן ומיץ תפוזים. פתחתי את העיתון שהונח על השולחן. המצב הנורא בסוריה ורעידת האדמה באיטליה הכניסו את הצרה שלי לפרופורציות שהיו כל כך נחוצות לי. נרגעתי.



"סליחה, את מרסל מוסרי?", שמעתי קול. הרמתי את ראשי. זו הייתה נערה–אישה, בת 20 וקצת. מתולתלת, רזה, עם משקפיים וחיוך כובש. "כן, שלום", חייכתי אליה. נשבעתי לעצמי פעם שלא משנה כמה מדוכאת אהיה, תמיד אחייך לאלה שמחייכים אל סיפורי. "אני מאוד אוהבת את הסיפורים שלך", היא אמרה, "אני יכולה לשבת לידך קצת?".



"בטח", עניתי ודחפתי לכיוונה כיסא נוסף. היא התיישבה. "אני מורן, סיימתי לימודי משפטים, אני מתמחה פה אצל אחד השופטים. אנחנו בפגרה עכשיו אז יש לי קצת זמן להסתובב וללמוד את בית המשפט", היא הציגה את עצמה. "מה את עושה פה?".



"עיקול", עניתי בקול רם, "יש לי עיקול". אני מודה שהדבר הראשון שעלה במוחי הישראלי המצוי עד מאוד הוא שהנה, יש מישהי חמודה ומקושרת לשופט שבטח יוכל לארגן לי איזו קומבינה, אבל הכל נשאר בגדר מחשבות זדוניות.



"אוי", הצטערה מורן, "אל תדאגי, הרשמים מתחשבים היום, הם מבינים את המצב במדינה, אני מניחה שעוד כמה ימים זו תהיה היסטוריה". היה בה משהו מנחם. היא הייתה בת גילי, כבר אחרי לימודי משפטים, אסרטיבית ומאוד בוגרת, אפילו קצת קינאתי בה.



"את רוצה להסתובב איתי קצת?", היא שאלה. "איפה?", תהיתי. "פה", היא אמרה, "בבית המשפט". לא היה לי דבר טוב יותר לעשות וההצעה נראתה די מסקרנת. מיד הסכמתי. ניקינו את פירורי הסנדוויץ' מהשולחן ויצאנו מהקפיטריה. בזווית העין ראיתי את עורך הדין ציון אמיר. רציתי לגשת אליו, להחזיק ברגלו ולהתחנן "שחרר אותי מהעיקול", אבל הוא בכלל פליליסט ואני עוד רוצה לשמור על מעט הכבוד שנשאר לי.



עברנו בסמטאות בית משפט השלום. בין האבות הגרושים שלא משלמים מזונות למנקות האתיופיות שברוב חוצפתן לא מצליחות לשלם ארנונה ומים בשכר העתק שלהן ונשלחות אל ההוצאה לפועל. עברנו בין האולמות. שני אסירים אזוקים ישבו והמתינו להארכת מעצרם. שתי נשים צעירות ישבו על הספסלים, הביטו בהם בעצבים, כמו מבינות שזו לא הפעם האחרונה שיגיעו לתמוך באהובים הבעייתיים שלהן.



באולם אחד התנהל דיון של בחורה אובססיבית שעברה להתגורר מול דלתו של חברה לשעבר. בכל לילה הייתה דופקת על דלתו בנחישות, עד שהיה פותח לה ורק אז הייתה מתפרקת בידיו ואומרת "סלח לי, בבקשה, בוא ננסה שוב". כשסירב, הייתה מתקשרת אליו, שולחת מסרונים וזורקת אבנים על חלונו. "נפלאות דרכי האהבה", לחשה לי מורן. הבטתי בחיוך בבחורה האזוקה. היא החזירה לי בחיוך מושלם. לא יודעת אם זיהתה אותי או שהייתה בטוחה שכאישה אבין ללבה, לא כמו השופט שנזף בה.



ביציאה מבית המשפט מסרה לי מורן את כתובתה. הבטחתי שאשלח לה את אחד מספרי, הודיתי לה על הסיור ואיחלתי לה הצלחה. "את יודעת, מרסל", היא אמרה לי לפני שנפרדנו, "בכל יום נשבר לי כאן הלב עוד קצת".



"אז למה את ממשיכה?", שאלתי.



"זה מעניין מדי מכדי שאפסיק. וחוץ מזה, ביום מן הימים כל האנשים האלה יצטרכו הגנה. אני רוצה להגן עליהם". באותו הרגע, מורן המתמחה, הבחורה הרזה, בעלת המשקפיים והשיער המתולתל, נראתה לי כמו חומת המגן הכי איתנה שאנשי המצוקה יכולים לבקש. 



העיקול על חשבוני שוחרר למחרת. לא אשקר, קצת הצטערתי, רציתי להיות עוד יום שם, בין המסדרונות הצרים ומכונות הצילום, שבכל יום מארחים עוד אדם עצוב שמתחנן שעל שולחן חייו ידפוק פטיש העץ של השופט ויכריז "הכל מההתחלה!".