בשל איזשהו פרויקט שאני מעורב בו, מצאתי את עצמי השבוע, במשך יומיים שלמים, בתוך בית חולים פסיכיאטרי. אלו היו היומיים הכי יפים שלי זה זמן רב. 

במהלך השהות שם הצצתי מדי פעם בטלפון הסלולרי ונכנסתי לרשתות החברתיות. שם, ברשתות, כמו שקורה כבר מאז תחילת החופש הגדול, יכולתי לראות מפגן של תמונות שאנשים העלו מהחופשות המשפחתיות. התנוחות בתמונות האלו הן תמיד אותן התנוחות - זה טובל במים צלולים להפליא בחוף של איזה אי יווני, זה יושב עם קוקטייל ביד וחיוך מפה לאוזן, וזה עומד במרפסת ומשקיף אל עבר נוף אקזוטי הנפרש לפניו. והכיתוב הוא תמיד אותו הדבר: ״הגענו לגן עדן״, ״החיים הטובים״, ״חופשה מהאגדות״.

רציתי להעלות סט של תמונות שלי מהמחלקה הסגורה - אחת במרפסת העישון עם החבר׳ה, אחת בטיפול קבוצתי, אחת כשאני עומד בתור לחלוקת התרופות, ולכתוב ״הגעתי לגן עדן, החופשה החלומית״. אבל בכל זאת, חיסיון רפואי ופרטיות החולים חשובים מהרצונות שלי, אז לא העליתי את התמונות שהיו יכולות לתת טעימה מהחופשה הנפלאה שלי.

חלקכם ודאי חושב שאני מתלוצץ, אבל אני ממש לא. הלוואי שהייתי יכול להיכנס לאיזה אשפוזון קטן במחלקה. הלוואי. עזבו את תאילנד ורודוס שלכם, המקום היחיד שאדם באמת יוצא בו לחופשה והזמן בו עוצר מלכת הוא המחלקה הפסיכיאטרית. אם נדמה לכם שאתם נמצאים בחופשה כשאתם הולכים לחוף הים של המלון עם הילד, וסוחבים איתכם את האייפד, נכונים לציית לפקודות הילד שדורש "יובל המבולבל", "סמי הכבאי" או "בוב הבנאי", ובין פרק לפרק אתם מקלפים לילד בננה או פותחים לו את עטיפת הארטיק, ואז עומדים בהיכון עם המגבונים הלחים - אתם טועים בגדול. זו לא חופשה. זו אותה העבדות, רק בניחוח תיירותי.

אני יודע, קשה להודות בכך ששילמתם כמעט 10,000 שקל רק בשביל לעשות בדיוק את מה שהייתם עושים בבית, פשוט על רקע נוף שונה. להודות בכך זה שווה ערך להודאה בתבוסה, ולכן אתם מעדיפים להגיד לעצמכם שאתם נופשים. אני לגמרי מבין אתכם.

לפני שנה יצאתי בפעם הראשונה בחיי לחופשה עם הילד, בכפר נופש למרגלות הכנרת. כשחזרתי ושאלו אותי איך היה, אמרתי: נכון שאומרים שהאסון הכי גדול במאה השנים האחרונות הוא ההפצצה האטומית של ארצות הברית על הירושימה ונגסאקי? ובכן, הדירוג השתנה. הפלישה לחוף עין גב של ארד דיין במקום הראשון.

בשלב מסוים בחופשה ניגש אלי מישהו וביקש תמונה. ״בכיף, אחי״, אמרתי לו, חיבקתי אותו וחיכיתי שיוציא את הנייד לסלפי. ״לא, לא תמונה איתך״, הוא אמר והצביע על הילד שלי, ״אני רוצה להצטלם עם הילד. לא כל יום רואים ילד שמצליח לזרוק את אבא שלו למים ואז לגנוב לו את הפלאפון״.

אנשים נוטים להיבהל ממחלקות פסיכיאטריות. בשל הבהלה הזו הם אינם מבינים שדווקא שם מגיעים בעצם למקום הכי נקי, אמיתי, חופשי ומהנה בעולם. אתה גם זוכה לפגוש את האנשים המקוריים ביותר וגם הנחמדים ביותר בעולם - אם אתה מדבר איתם בגובה העיניים ולא כמו אל חיות מעבדה - וגם מקבל רישיון לעשות הכל. עם כל הכבוד לאשפוז בשל פציעות פיזיות, זה כלום לעומת אשפוז פסיכיאטרי. באשפוז פסיכיאטרי הכל חוקי. אתה יכול לקלל את האורחים שבאים אליך, לזרוק צלחות עם אוכל כדי לראות מה נדבק לתקרה, או להכריז שאתה המשיח, והכל יתקבל בשוויון נפש.

אחרי שחזרתי הביתה מהיומיים המופלאים בחיק הפסיכיאטריה, מיד נשר עלי כל הזבל הפרוצדורלי והטינופת היומיומית שהעולם המודרני מפריש. מכל הטינוף הזה האתגר הגדול ביותר הוא לשלם את ההלוואה שלי לחברת האשראי. ולא כי אין לי כסף, להפך, נכנסו לי לאחרונה סכומים גדולים לחשבון ואני רוצה לעשות דבר אחד פשוט - להחזיר את כל ההלוואה שלקחתי לצורך קניית הרכב. אך מתברר שזה לא כל כך פשוט. עברתי בשבועות האחרונים מסע נדודים מפרך בין מחלקות שונות של חברת האשראי ובאף אחת לא קיבלתי מענה אמיתי.

והנה אתמול הגיע השיא. בעת שנסעתי ברכב קיבלתי שיחת טלפון מנציגת שירות של החברה. היא ביקשה שאעביר לה איזה מסמך שנוגע לאוטו, כשהיא לחלוטין לא מודעת לזה שכל מה שאני רוצה זה להחזיר את ההלוואה. מיד עצרתי בצד הדרך והתחלתי לצרוח עליה. מזמן לא צרחתי ככה. לא יכולתי להאמין לחוסר התיאום בין המחלקות השונות של חברת האשראי.

אחרי שסיימתי את מפגן הצעקות, ניתקתי את הטלפון בכעס וחזרתי לכביש. מרוב זעם שכחתי להביט במראה לפני שנכנסתי אליו. התנגש בי רכב מהצד וקול ריסוק הרעיד לי את עור התוף. כמובן שזה היה באשמתי. האישה מהמכונית השנייה החלה לצרוח בטירוף: ״תצא מהאוטו, יא נבלה, תצא מהאוטו יא חתיכת חרא״.

נשארתי קפוא במקומי. הסתכלתי עליה עומדת שם בכביש בטירוף מוחלט. חשבתי על הבלגן הפרוצדורלי שמצפה לי עכשיו עם חברת הביטוח וכל הטפסים שבטח אצטרך להעביר להם. העפתי מבט אל מד הקילומטרים של האוטו, שסיפר שעוד לא צלחתי 2,000 קילומטר וכבר דפקתי אותו. ״איך הייתי מת להיות עכשיו במחלקה״, אמרתי לעצמי, פתחתי את תא הכפפות והוצאתי את רישיון הרכב וניירות הביטוח. ״אשפוז קצר, יומיים־שלושה, קצת שקט, זה הכל״, לחשתי לעצמי כשיצאתי מהרכב עם המסמכים וניגשתי אל האישה הזועמת להחליף פרטים.