אדם צריך להכיר בחולשותיו, לא להילחם בהן. זה משפט שהמוח שלי אומר לי כל הזמן, אבל אני מסרב להקשיב לו. הגיע הזמן להודות: אני לא יודע לשחק. כלומר, להיות שחקן; כלומר, להבין את תודעתה ורצונותיה של דמות בדיונית שיצר כותב, ולגלם, על ידי משחק אמין, את הדמות, כאילו היא נכתבה ממש עבורי. להבין מה זה, אני מבין, הבעיה היא בביצוע. לכן זה ממש תמוה בעיני שבכל פעם שנשלח אלי מייל בסגנון "דרור, הועברה בקשה עבורך להגיע לאודישן לסדרה חדשה, מצ"ב הטקסט", אני עונה אוטומטית בלי לפתוח את המייל: "ודאי שאגיע, דווקא יש לי הרגשה טובה מאוד לגבי התפקיד הזה". וכך אני באמת מרגיש שהפעם אני עושה את זה.

בילדותי שיחקתי, גילמתי דמות ראשית בהצגה "האי ברחוב הציפורים", ונדמה לי שהייתי מצוין. אומנם הקהל לא מחא כפיים, אך זו הייתה הצגה ליום השואה, ורובם היו ניצולים, שגם יצאו באופן חרישי מהאולם, ואני מניח שהם ראו זוועות גדולות יותר מתצוגת המשחק שלי.

ודאי תחשבו שאני סתם מחמיר עם עצמי, אבל לא. רק לפני שבוע התבקשתי להגיע לאודישן, לשחק דמות של יועץ פוליטי ציני של חברת כנסת. אגב, בכל הצעות המשחק שקיבלתי עד היום, אפיוני הדמות נעו על הסקאלה של אדם רע, תככן, מניפולטיבי, תחמן חסר גבולות, שקרן, רואה שחורות, מסנן קללות, פיקח אך משתמש בחוכמתו לעשות רע, קלפטומן, קשקשן ואינו מסוגל לסבול שתיקות. ולפחות לגבי השתיקות, זה נכון. וככל שהשתיקה נמשכת, כך יהיה קשה למצוא משהו להגיד. לכן, כשהדממה מגיעה באמצע שיחה, אני מנסה להדביר אותה בדיבור סרק כלשהו, מתנפל עליה במשפט חסר תכלית, או במילה שאינה במקומה, רק לעצור אותה, כאילו היא פשע שאני אחראי לו. אבל כל שאר תיאורי הזוועה? הם אינם קשורים לדימוי שלי, או שאולי רואים בי - שלא בצדק - ממשיך דרכו של לורנס אוליבייה, שיידע לגלם דמות שטנית, אף על פי שהיא הפוכה מאופיו האמיתי.



הגעתי לאודישן ואמרתי "זה לא בשבילי"


בכל מקרה, עם קריאת הטקסט, כבר ראיתי את עצמי מגלם את תומר, יועץ פוליטי ציני ואכזר, שעוזר לחברת הכנסת חסרת האונים להסתדר בנבכי הפוליטיקה הגברית–דורסנית–מיזוגינית (בקרוב בטלוויזיה, בלעדי). למדתי את הטקסט ונכנסתי לדמות. עד לאודישן התנהגתי כאילו אני זה הוא, דקלמתי רפליקות בטבעיות, הרגשתי שנולדתי לתפקיד, הדגמתי בפני מכרי כיצד אני מתנועע בתור תומר, הפסקתי לענות כשקראו לי בשמי, וביקשתי שעד לאודישן יכנו אותי "תומר". לתדהמת הסביבה, ביצעתי טרנספורמציה מוחלטת מאישיותי החביבה לדמותו של היועץ הפוליטי המיזנתרופ.

הגעתי לאודישן, התיישבתי מול המלהקת ומיד אמרתי לה, תשמעי, זה לא בשבילי הסיפור הזה. עם כל הכבוד, אין לי יכולת, חשק או רצון לשחק בסדרה שלכם, יום טוב ובהצלחה.

מה שמוזר הוא שלא הייתי אני כשאמרתי לה את זה. היה זה התומר שבתוכי, שכאילו כיועץ פוליטי, עזר לי לצאת מהסיטואציה, מחשש לקטסטרופה משחקית, ומנע ממני את הבושות ואת בזבוז הזמן. בחוץ ישבו על הספסל שחקנים אמיתיים, שנראו נרגשים והולמים הרבה יותר לגלם את תומר האכזר.

אבל השבוע זה קרה. הפקת ענק של סדרת נוער חדשה עצרה את הצילומים באמצע היום, משום שמי שהייתה אמורה לגלם את דמותה של שדרנית רדיו לקתה במחלה פתאומית, ושעה לפני הצילומים ביטלה את השתתפותה. נשאלתי אם אני יכול להגיע בעוד שעה לווילה בהרצליה, שם מצטלמת הדרמה, שבמהלכה מתרחשת הדרמה הנוספת, של השחקנית שלא הגיעה. מזל שהווילה הייתה ענקית דיה כדי להכיל את הבבושקה של הדרמות האלה. חשבתי לעצמי, שהרי זהו תקדים שלא אוכל לסרב לו. גם מדובר בתפקיד שאין בו רוע, שטניות ואכזריות המאפיינים את שאר הדמויות שהייתי צריך לגלם, וחשוב מכך, אין צורך באודישן, שאבטל אותו בעליבותי ברגע שהמלהקת תגיד "אקשן".

התייצבתי בווילה, ומה אומר לכם - עשיתי את זה. הייתי נפלא. הייתי מצוין. יותר מששיחקתי את הדמות, פשוט הייתי הדמות. שלטתי בפרטים, כבשתי את המצלמה. אומנם מדובר בסצנה שאורכה 25 שניות, אבל, כידוע, אין תפקידים קטנים, יש רק שחקנים אכזריים, שמנצלים מחלות של שחקנים אמיתיים. ואת הרוע הזה אקח איתי לתפקידים הבאים.