פרשניתנו לענייני גדולה ועליבות היסטוריות: כשצבא אסד, בסיוע האייתולות ופוטין, מרסק את חלב ומשמיד אוכלוסיות אזרחיות (שזה הטיהור האתני האמיתי ולא מה שר"המיהו מגדיר כהסרת ההתנחלויות), יתקשו היסטוריונים אובייקטיביים, עם כל האמפתיה לנשיא ברק אובמה, לקבע את מקומו בהיסטוריה כמנהיג גדול מהחיים. אומנם הוא הנשיא השחור הראשון של ארצות הברית, אינטליגנט, ליברל, ישר, מרחיק ראות, רהוט ואופטימי – אך עם בידול רגשי ומצפוני, הימנעות מלחימה עיקשת להשגת מטרותיו וחידלון בקבלת החלטות קשות, שמתחייבות מתפקידו כמנהיג העולם החופשי והנאור. עושה רושם שהוא אינו רוצה בתפקיד ובמחויבויות אלה, כשוטר העולם, וכך – בהימנעותו (בניגוד לקודמיו, כביל קלינטון, שהורה על הפסקת מלחמות האזרחים ביוגוסלביה לשעבר, ב-1995, בעזרת כוח בינלאומי גדול) תופסים כוחות רוע מרוסיה, מאיראן ומטורקיה שליטה מאיימת בצומתי העולם. הוא גם אינו נמרץ בטיפול במשברים מתמשכים, כטרור האסלאמי (שפוגע גם בארצו) או כסכסוך הדמים בין ישראל לפלסטינים, שניסה לפתור בנועם - ונכשל.

גם בארצו לא הגיע אובמה לחתימה של הרבה יוזמות מדיניות, חברתיות וכלכליות צודקות שלו: עדיין הנשק הפרטי הקטלני מותר במכירה ובהריגה לכל אחד, והמשטרה לא מרוסנת בהריגת אזרחים שחורים ובבדיות על ההריגות, והביטוח הרפואי לכל לא צולח, וההון הגדול והכפייתי ממשיך להכתיב הרבה החלטות כלכליות, מדיניות וחברתיות בארצות הברית ובעולם. נותרו עוד שלושה חודשים לכהונתו, אך ספק אם יתעורר משלוותו ויפרע את המקדמה שקיבל בתחילתה, פרס נובל לשלום.

ממלכת ישראל היהו-דו-לאומית

כתבנו לענייני נמיכות קומה ומניפולציות: לעומת אובמה, רה"מיהו, בלי ספק, ייכנס לספרי ההיסטוריה (מודפסים ודיגיטליים) כאורטור המניפולטיבי הגדול בפוליטיקה של המאה ה-21, אלא אם טראמפ, הפחות מתוחכם והיותר פרימיטיבי ממנו (כשהביבי עצמו פחות חכם, ישר ומרחיק ראות מאובמה) יגזול ממנו את הכבוד המפוקפק הזה. אבל הנתניהו בוודאי ייזכר בספרי ההיסטוריה כמייסד ממלכת ישראל היהוּ-דוּ-לאומית האפרטהיידית, בגיבוי בנט ושקד, דיני ההלכה ורבני השטחים (חוטובלי תבנה את המקדש על הר הבית והרבנים יחרימו אותו, יען כי נבנה בידי אישה); בעליבות השותקת של שובל שריו ופקידיו והאופוזיציה מהרצוג ועד לפיד, והצבא שהימינוֹדת מצליח לסרס אותו - ובעיקר בשתיקת הרוב הדומם, העייף, הנהנתני, המאוים, השסוע, חסר הביצים והשאיפות. כי בישראל, לעומת הפלסטינים וכמאמר חנוך לוין המנוח, הייאוש יותר נוח.

מירי רגב בפרסי אופיר. צילום: אבשלום ששונימירי רגב בפרסי אופיר. צילום: אבשלום ששוני

פרשניתנו (האשכנזו-מזרחית) לעניינים קטנים וקטנוניים: עד שיֵצאו לרחובות שלושה-ארבעה מיליונים מיואשים כאלה, שיצרחו "די לשלטון הרשע והעוול", ייקרא אתר היסטורי בפתח שער הגיא ע"ש האלוף רחבעם זאבי, שלפי תחקיר "עובדה" סייע לפושעים ותקף מינית חיילות וגם רצה לטרנספר הפלסטינים (הכל לכאורה), זאת חרף התנגדותם המרה של הנותרים מאלופי תש"ח וממנצחי ששת הימים; רה"מיהו ימשיך להשוות את החייל המואשם בהריגה לנופלים ולנעדרים, להשיב תשובות דו-משמעיות חסרות משמעות ולהוכיח את הציבור על שאינו תומך בהתלהבות אסירת תודה בתגמול העודף והנהנתני לנתניהו'ס, שמתמסר למעננו 16 שעות ביממה; והשרה הקטנונית של התת-תרבות הקטטונית תמשיך לצרוח "גרבוזים" ו"אורשרים" על קהילת היוצרים ותאיים בכספו של משלם המסים על חופש היצירה; לוין, אריאל והסמוטריצ'ים ינסו "לסדר" בהסדרים את החוק והמשפט, בוז'י ימשיך להצעיד את מפלגתו לקבורת חמור ולפיד ימשיך להתבשם מהאפטרשייב של מציאות הריאליטי מהסקרים ולא מסירחון המציאות הקיימת, ושלום לא-שלום על ישראל.