כשהייתי סגנית ראש עיריית ירושלים בתקופת כהונתו של טדי קולק, נאלצנו לבצע קיצוץ חד במערכת החינוך בירושלים בשל מצוקה תקציבית. הצעתי לטדי שניגש לשר האוצר דאז, שמעון פרס, שגם היה חברו עשרות שנים. 'בוא נלך לשר האוצר, הוא חבר שלך, נשכנע אותו והוא יעביר לירושלים כסף, מדובר רק על כמה מיליונים', הפצרתי.
הצלחתי לגרור את טדי לפגישה. פרס קיבל אותנו יפה, והם דיברו על הכל. ואז מגיעים לנושא שבשבילו הגענו, וטדי מבקש ממני לספר לפרס על המצוקה התקציבית. אמרתי 'אדוני שר האוצר, זה נושא חשוב מאוד', והסברתי את החשיבות של סיוע למערכת החינוך בירושלים. פרס אמר: 'תודה, שמעתי'. ואני שאלתי: 'אתה יכול להגיד כמה תיתן לנו?' הוא החווה בידו סימן של הספרה אפס והסביר: "המצב הכלכלי קשה מאוד, ואם אני אתן לכם כסף, יבואו אחרים ולא נצליח בתוכנית".
יצאתי מאוכזבת מאוד וחשבתי שאולי תהיה לי הזדמנות להחזיר לו על זה. לימים התמודד פרס מול יצחק רבין על ראשות מפלגת העבודה. הוא ביקש להיפגש איתי ועם קבוצה של חברי מרכז מירושלים, ואני אמרתי לעצמי: 'עכשיו יש לי הזדמנות מצוינת להחזיר לו'. אלא שאחרי פגישה שנמשכה שעתיים כולנו תמכנו בו.
היום אפשר היה להעריך את ה'לא' שלו. מה שהיה מבחינתו חשוב יותר זו האחריות שהייתה לו כלפי המדינה לעומת החברות עם טדי. זה האיש.
אמרו שפרס גדול מהחיים, ואני לא חושבת שזו ההגדרה. הוא היה החיים עצמם, בכך שעסק בנושאים שקשורים בחיינו – מהשלום ועד למערכת החינוך ומחשב לכל ילד. פרס היה העבר וההיסטוריה שלנו, ההווה שלנו והחלום והחזון.
התחושה היא של עצב. זו לא פרידה רק מפרס, זו פרידה מחלק מאיתנו.