1. בלילה המר ההוא, במוצאי השבת הארורה של 4 בנובמבר 1995, הבטתי בשמעון פרס במרתף של בית החולים איכילוב. דקה קודם לכן, בחדר הניתוח, הוא נפרד בנשיקה על מצחו של יצחק רבין. ראיתי אז כיצד לצד הפרידה הקשה מעמית ושותף שנרצח, מתמקמות משקולות האחריות על כתפיו של פרס. הוא היה שבור. החודשים והשבועות שקדמו לרצח היו יפים. חודשים של פיוס והתקרבות בינו לבין רבין, של פגישות אישיות והבנת הצורך לקחת אחריות על הדור הבא.

שם, במרתף, עברתי לעבוד כיועצו של פרס. או יותר נכון, לשרתו ולצקת מים על ידיו במקום שהכי אהב: מערכת הביטחון. מאז הלילה ההוא ועד לאחרית ימיו היה פרס עבורי בית ספר של איש אחד. בית ספר לממשל, לדיפלומטיה ולפוליטיקה; בית ספר לתקשורת ולתעוזה, לחדשנות ולסקרנות; בית ספר להבלגה ופיוס, לנחישות ביטחונית וחתירה לשלום.

תרומתו של פרס למדינה ולביטחונה אדיר, דרמטי ובלתי ניתן לכימות: החל בהנחת היסודות לבניין המדינה וצה"ל, דרך פעילויות הרכש הגלויות והחשאיות בשנים הראשונות, הקמת רפאל, התעשייה האווירית והכור בדימונה ועוד. פרס היה "כותל המזרח" של צה"ל, בוודאי מאז רצח רבין ועוד קודם לכן. הוא היה "חומת מגן" למפקדים מפני התקפות פוליטיות וציבוריות, ותמך בשקט ברמטכ"לים בעתות משבר ומצוקה. לא אחת אלו הביטו למעלה ולא ראו כלום מלבד פרס - שתמיד הייתה לו אוזן קשבת, כתף חמה ועצה הגונה. אמרו עליו שהוא לא עשה צבא. הבל ורעות רוח. הוא שירת ביחד עם חיים ישראל ז"ל במשרד הביטחון תחת דוד בן-גוריון, ותרומתו לביטחון ולצה"ל עולה אלף מונים על זו של מצביאים ואלופים מעוטרים בעטרת ניצחון וביחסי ציבור. הוא נגע כאן בכל: בפוליטיקה ובמדינאיות, בביטחון ובשלום, בתעשייה ובחקלאות, בחינוך ובהתיישבות, במדע ובטכנולוגיה. פעם קרא לי אליו ללשכתו בבית אמות משפט בתל אביב וטען כלפי: "הבעיה איתך ועם בני דורך היא שאתם חושבים במהירות הקול ואני במהירות האור. יש לי הרבה להספיק".

2. לשמעון פרס היה יחס אמביוולנטי למודיעין. הוא לא היה מכור לחומרי מודיעין. הוא קרא אותם ופיתח הערכות משלו. כחודש לאחר שהפסיד בבחירות לנתניהו ב-1996, ימים ספורים לפני שנפרד מכס ראש הממשלה ושר הביטחון, הוא נפגש במשרדו בקריה עם חניכי המחזור של המכללה לביטחון לאומי. הוא בא כמי שכפאו שד, לא בא לו על הפגישה, אבל הבין שזה חלק מהמחויבות. כשפתח את פיו, הזמן טס.

הוא הטיח באנשי המודיעין, שהיו חלק מהפגישה, כי הם לא חזו את בוא סאדאת, לא את אוסלו, לא את פלישת עיראק לכווית ולא את פתיחת שערי ברה"מ. "המדפים שלי בבית מלאים ספרים על ברה"מ שאיננה עוד, מה אעשה עם כל הספרים?". הם ישבו מולו פעורי פה. הוא דיבר בלחש, והם שתו את דבריו בצמא. "חשוב שיהיה מודיעין טוב. אבל אל תטעו, חשובה מדינאות, מנהיגות, תעוזה וחשיבה מחוץ לקופסה, שתפתיע את כל הערכות המודיעין".

3. כשפרס הגיע למטה הכללי כנשיא המדינה, הפתענו אותו פעמיים. במקום ישיבת היכרות עם חברי המטכ"ל בחדר הדיונים של הרמטכ"ל, לקחנו אותו לחדר הישיבות של בן-גוריון, שנשמר עד היום במבנה טמפלרי בלב מחנה הקריה. בחדר הזה, שאינו חשוף לציבור, עמד הזמן מלכת. אותו השולחן ואותה המפה, אותם הכיסאות, אותם המדפים והספרים, אותן התמונות. בחדר הזה התקיימו ישיבות החירום של ממשלת ישראל בצהרי יום הכיפורים ב-1973 ועוד אלפי ישיבות דרמטיות. הושבנו את פרס על הכיסא הירוק והישן של בן-גוריון וביקשנו ממנו, ללא תקשורת וללא הקלטה (וחבל) לספר על הימים הראשונים. פרס התרגש מאוד, אך כשהתחיל היה קשה לו להפסיק. אלופי המטכ"ל התאהבו בו ואפילו קינאו בי קצת על שהתמזל מזלי לשרת בעבר לצדו.

שמעון פרס ודוד בן גוריון. צילום: פריץ כהן, לע"משמעון פרס ודוד בן גוריון. צילום: פריץ כהן, לע"מ

4. כשסיים את תפקידו כראש הממשלה ושר הביטחון, החלטתי לערוך עבורו אלבום פרידה. ליקטתי מארכיון צה"ל ומשרד הביטחון תצלומים נדירים, מסמכים ופתקים. ישבתי מולם ימים ולילות, נרגש ונפעם, ובחרתי את הטובים ביותר. מצאתי שם פתק שכתב פרס לרבין ובו המלצה לתת צ'אנס לתוכנית של סיירת מטכ"ל לשחרור חטופי אנטבה; מכתב מדהים של בן-גוריון למזכיר קיבוץ אלומות, לשחרר את החבר שמעון פרסקי לעבודה בענף הביטחון של המדינה במקום בענף הרפת. מצאתי מברק בכתב יד שמופנה מפרס אל אברהם בן יוסף, ראש הלשכה במשרד הביטחון, ובו שורה אחת: "הכבשן החל לפעול הבוקר, אנא דווח לזקן". ועוד מברק מפריז: "הבוקר הצרפתי הופרע בשאון מטוסי המיסטר שהמריאו מכאן לישראל, מזל טוב".

האלבום הלך לכספת, אולם בשנים אחר כך, כדובר צה"ל בתמיכת הרמטכ"ל, שחררנו אותו לאט-לאט באישור הצנזורה לידיעת הציבור. הייתה זו חובה נעימה עבור פרס, למען יידעו הדורות.

5. פרס סמך על האנשים שסביבו. נתן אמון, הטיל אחריות וגרם לתחושת מחויבות עמוקה. כחודש לאחר שנכנס לתפקידו, הוא קיבל איגרת מחסן הנסיך הירדני ובו אמירות על מחויבות לתהליך השלום ורצון להניע מהלכים ופרויקטים אזוריים. הוא ביקש ממני לתרגם ולהציע תשובה. נעזרתי באנשי אמ"ן וכתבתי נוסח תשובה. נכנסתי אליו למשרד באישון לילה, ונתתי לו בחרדת קודש את מכתב התשובה בעברית ובערבית. הוא נטל את העט וחתם מיד. "קראת בכלל?", נבהלתי. "הצעתי לו עולם ומלואו". פרס שאל אם כתבתי יפה וחכם. "השתדלתי", עניתי והוא הושיט לי את המכתב חתום. הרגשתי את הפרגון ואת האחריות הכבדה, שבוודאי למד על בשרו מבן-גוריון.

6. הוא אהב לבלות. אהב את החיים הטובים, התענג על מחזמר ועל יין משובח ולא פספס הזדמנות ליהנות. את פריז אהב יותר מכל מקום אחר. תמיד שמח לארח מדינאים צרפתים והפליג איתם בזיכרונות אל מלון "בריסטול" ואל הגדה השמאלית, ואל חבריו סימון סניורה ואיב מונטאן ולבתי הקפה שלגדות הסיין.

לקראת הבחירות ב-1996 נסעתי איתו למסע קצר אך מפרך בארה"ב. נחתנו בוושינגטון לשני מפגשים עם הנשיא ביל קלינטון, ובערב אחד טסנו לניו יורק, למפגש חשוב עם מנהיגי הקהילה היהודית. בשעה עשר בלילה, לאחר המפגש ובטרם נצא בשש בבוקר לשדה התעופה ונמריא חזרה לוושינגטון, התייצב פרס בלובי של מלון "הייאט ריג'נסי" רענן מתמיד, והציע שניסע לבלות במועדון הג'אז "בלו נוט". הימים היו אחרי רצח רבין והיסטריית האבטחה הייתה גדולה. המאבטחים נכנסו להיסטריה, אבל הוא הסביר להם שמה שלא מתוכנן לא מסוכן. על עייפות אף אחד לא העז לדבר בקרבתו.

בבוקר, בדרך לשדה, הוא נזכר שהבטיח לנכד כובע של היאנקיז, אבל החנויות היו עדיין סגורות. הבעיה נפתרה מיד, שוב בעזרת מחשבה מחוץ לקופסה.

7. פרס היה איש של חלומות ותעוזה. יומיים לפני הבחירות ב-1996 הוא הגיע לשאת דברים כראש הממשלה וכשר הביטחון בפני אזרחים עובדי צה"ל. מין מחויבות שכזו.

הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק ז"ל, מנכ"ל משרד הביטחון ואנוכי המתנו לו בחדר המנצח בקומה השנייה של היכל התרבות. שנייה אחרי שהביאו כדורי שוקולד אל החדר שאותם דחפנו לפינו, נכנס פרס לחדר בסערה. קמנו מיד, כדור השוקולד הלעוס למחצה תקוע בפינו. "הרמטכ"ל, אני רוצה לצאת מחר בבוקר בהודעה חשובה", אמר פרס לשחק. "בית הספר היסודי יתחיל בגיל 4 ולא 6. בגיל 16 יסיימו תיכון וילכו לאוניברסיטה, ואתה תקבל לצה"ל בני 21 עם תואר אקדמי. תגיד לי שאתה מוכן, תן לי תשובה עכשיו! אני רוצה לומר שזה על דעתך".

מה שקרה הוא שגם שחק וגם אני התפקענו מצחוק מולו. הוא ניגב את פירורי כדורי השוקולד שעשו דרכם מפינו אל חליפתו ההדורה. "זה קצת מורכב", ענה לו שחק כשנרגענו, "אנחנו צריכים לבדוק".

8. בראשית 1996 הגיע שר ההגנה של רוסיה, הגנרל פאבל קראצ'וב לביקור היסטורי ראשון בישראל. הוא בא לכאן לשבעה ימים, עם 40 גנרלים. ישראל מימנה את עלות הביקור. היה זה ביקור גומלין לביקורו של יצחק רבין.

כשהצגנו לפרס בדיון ההכנה את מתכונת הביקור ואת הטקסים והאירועים שיחייבו את השתתפותו, הוא שאל מדוע משמר כבוד ימנה רק 48 צוערים ולא יותר. השבנו לו שיש פרוטוקול וכו'. הוא הסביר לי שפרוטוקול ונהלים נכתבים על ידי אנשים ואפשר לשנותם. הגדלנו את משמר הכבוד לכ-100 צוערים והוספנו עוד 100 וטרנים. ואז למדנו שיעור בפרוטוקול ובנהלים. שיעור חשוב.

9. באחד הלילות של מבצע ענבי זעם נכנסתי לחדרו של פרס וביקשתי ממנו אישור לפרסם ידיעה באופן לא רשמי. היה זה בתום יום ארוך וגדוש בפעילות צבאית, ביקורים בשטח ודיונים בקריה. הוא היה שקוע בתוך ניירת ואני הסברתי: "שמעון, אני רוצה לפרסם שבנך חמי משרת כטייס מסוק קרב, וביצע כבר 16 גיחות בלבנון עם פגיעות לא רעות. חשוב שהציבור ידע שמי ששולח את הצבא להילחם, לא פוסח גם על בנו שנמצא בסיכון".

פרס לא ענה לי, אפילו לא הרים את העיניים. "אדוני ראש הממשלה", קראתי לעברו והוא לא השיב. כשהקשיתי קצת הוא הישיר אלי מבט כעוס. "מדוע אתה מבקש ממני אישור לדבר כזה?", שאל. "אם אאשר, תחשוב שאני מחפש ריקלמה (פרסום). ואם לא אאשר, עם ישראל לא ידע זאת". השפלתי מבט, פניתי לאחור ויצאתי מהחדר עם שיעור ענק בתקשורת.

10. שמעון פרס לא היה "פריק של שלום" במובן הפשוט של המילה. המיתוג הזה עשה לו קצת עוול, ולא ששלום זה דבר רע. פרס הבין שהמדינה צריכה לספק לאזרחיה ביטחון ותחושת ביטחון, ושצבא גדול, חזק, מצויד וערכי, הנשען על תעשייה ביטחונית מפוארת וטכנולוגיה ייחודית, הוא הערובה לכך. פרס האמין שאת הביטחון הזה כדאי לספק דרך שלום, ורק אם לא הולך אז באמצעים צבאיים. את השלום לא חיפש "כי אפשר", אלא "כי צריך". מתוך שיקולי ביטחון ראיתי אותו דוחה שוב ושוב את הרמטכ"ל, שביקש לצאת למבצע ענבי זעם בטענות שונות ומשונות. הוא אישר את המבצע רק לאחר ששליחיו לסוריה וללבנון, ובראשם הנשיא הצרפתי ז'אק שיראק, נכשלו במשימה ולא הייתה ברירה.

בתקופת הפיגועים הגדולים בתל אביב ובירושלים, כשפוליטיקאים מסביבו ביקשו להחליפו בתפקיד שר הביטחון, ותדרוכים לעיתונאים טענו כי "אין לו זמן לביטחון", הוא השתולל ואמר: "בניהו, תגיד לעיתונאים שאני כיום שר ביטחון במשרה מלאה וראש ממשלה ביתר הזמן, ותעיד להם על זה". הוא היה נץ ביטחוני ויונה מדינית כשהייתה הזדמנות. זה ולא אחרת.

11. נו, אם כך, שמעון, מדוע התעקשת כל כך להכניס אותו לממשלה ביחד עם יוסי ביילין?", שאלתי את פרס בליל חורף גשום במסעדה תל אביבית. זה היה לפני כמה שנים טובות. חגגנו איתו יום הולדת למישהו בחדר הפרטי במסעדת "רפאל". דקות קודם לכן הוא סיים נאום לא קצר על מגרעותיו של אהוד ברק, ואני שאלתי "אם כך, למה התעקשת עליו?". פרס לא ענה לי והתמודד עם עצמות הדג וכוס היין. כשסיים, 20 דקות אחר כך, בהצתה מאוחרת מאוד השיב "אני אגיד לך למה עשיתי זאת, אהבתי את ההספדים של אהוד. שמעתי את ברק מספיק את אהרון יריב ואת מוטה גור". אמר, ולקח עוד לגימה ולא נתן לי להבין אם התבדח או לא.

12. לפני שנה אכלנו ארוחת ערב בביתו של שר הביטחון לשעבר יצחק מרדכי. היו שם מאיר דגן ז"ל, הקבלן אייבי נאמן, שמעון פרס ויונה ברטל, יד ימינו, רעייתי פנינה ואנוכי. פנינה לא אוהבת את המפגשים הללו והבטחתי לה כי נעזוב לאחר שעה אחת. באחת אחר חצות גררתי אותה בכוח למכונית. פרס ריתק אותה. דיבר על פוליטיקה וביטחון, על מדע וחדשנות, על המכשיר הסלולרי וכיצד תיראה הרפואה בעוד שנתיים. דובר גם על הקיבוץ ועל ההפרטה ועוד ועוד. גם ביבי נתניהו היה על השולחן.

שמעון פרס לאחר מבצע אנטבה. צילום: דוד אלדן, לע"משמעון פרס לאחר מבצע אנטבה. צילום: דוד אלדן, לע"מ

פרס כנשיא נתן לנתניהו אשראי. תמך בו, גיבה אותו בעולם וקיווה לשמש לו כגשר אל העולם הערכי ובכלל. בחלוף זמן פרס הבין שהוא לא גשר אלא שטיח והתעשת. הוא התכנס, שמר על ממלכתיות של נשיא ולא ביקר בפומבי את נתניהו, אבל כאב מאוד את המצב ואת הקיפאון. השבוע יצאה ישראל מהבידוד המדיני ליממה אחת הודות להלווייתו של פרס. ומה הלאה?

13. ישראל נפרדה השבוע מאיש ענק, מאחד מאבות האומה, שכמעט מעולם לא זכה בדבר בקלות, נחל אכזבות פוליטיות קשות, מתקפות, שנאה וטינה. אך, בחזונו ובגדלותו גבר על כולם, עלה עליהם והותיר כאן מפעל ציוני חי ונושם, פועל ומוגן עם אתגרים מורכבים. שנותיו כנשיא הביאו לו עדנה ונחת, ואהבה גדולה מהציבור לצד הוקרה והערכה. היה איש ואיננו עוד. יהי זכרו ברוך.

שבת שלום ושנה טובה.