באוקטובר 1956, לפני 60 שנה, יצאה מדינת ישראל למלחמת סיני, היא "מבצע קדש". יש כל מיני סיבות להיתלות בתאריכי קולב של מלחמות: לזכר החללים, לציון הניצחון, לכאב התבוסה, אירוע מסוים שקרה תוך כדי וכולי. הסיבה החשובה מכולן היא הפקת לקחי המלחמה ולקחי ההיסטוריה. לכאורה, הפקת לקחים צבאית ומדינית ממלחמות העבר אמורה למנוע מלחמות בהמשך או להביא לידי ניצחונות. אלא שכדי להפיק לקח אמיתי יש צורך בתחקירי אמת, בזמן אמת, בהסקת מסקנות אמת ובבקרה אמיתית על הביצוע. שום דבר מעין זה לא קרה במבצע קדש. צה"ל הפיק לקחים טכניים בלבד, והצמרת הפוליטית המשיכה לשגות באשליות והמתינה למלחמה הבאה כדי להשלים את מה שלא הושג במלחמות עבר.

למעט קונצנזוס לאומי במלחמת השחרור וששת הימים (מלחמות צודקות ומוצדקות), כל מלחמות ישראל מאז 67' שנויות במחלוקת. מלחמת יום הכיפורים ייצגה סוג של איום קיומי, אבל האיום היה עשוי להתממש רק משום שהממשלה סירבה ללכת למו"מ עם מצרים וסוריה וכפתה על הצבא לפתוח את המלחמה בידיים קשורות. יש טעם לשאול מה היו מטרות המלחמות בלבנון, בסוריה ברצועה ובגדה, כולל מטרת מבצע קדש, כדי להבין מה קרה באמת ומדוע לא נלמד הלקח. "המבצע הסתיים בביזיון", סיכם ד"ר אורי מילשטיין במאמרו ב"מעריב סופהשבוע" (30.9.16) את תוצאות המלחמה. "אמצעי התקשורת בישראל פיארו את צה"ל אף על פי שהיה עלוב ... ישראל נכשלה בכל המבחנים שניסתה לעמוד בהם". לקדש היו המון סיבות שפורטו במאמרו של מילשטיין, אבל המעניינת ביותר היא גרסתו של אורי בן ארי המנוח (בראיון עבר לערוץ 1 שהוקרן החודש), מפקד חטיבת השריון 7 באותה מלחמה: "הבנו שהמדינה צריכה

מלחמה, שצה"ל צריך מלחמה, שהחברה בישראל צריכה מלחמה ומלחמת השחרור כבר נשכחה", אמר בן ארי, שהיה מגיבורי מלחמת השחרור. האמירה הזאת, שהיא מחוץ לתחום ההיגיון של האדם הסביר, מחייבת הסבר: בשנת 56' גבולות המדינה היו פרוצים, תקיפות מסתננים ואיומי חזרת אלפי כפריים לבתיהם בכפרים שנכבשו ריחפו באוויר. כל מדינות ערב קראו אז למלחמה נגד ישראל, בייחוד מצרים ושליטה עבד אל-הפקת נאצר (שהיה חלק מתבוסת מצרים במלחמת השחרור). איום קיומי של ממש ריחף אז על שברי הגלויות שנאחזו במדינה שזה עתה קמה.

מצד שני, כל הצמרת הצבאית חייתה בתחושת החמצת כיבוש הגדה, ומצד שלישי שירתה ישראל את האינטרסים הכלכליים והקולוניאליים של צרפת ובריטניה. בשקלול הכל - המלחמה הזאת הייתה מיותרת. וכרגיל, האקסטזה המלחמתית הפכה לאופוריה (ניצלנו!) שהפכה לגאווה לאומית (ניצחנו!) שהפכה להצהרה מדינית ("מלכות ישראל השלישית!" - ראש הממשלה דוד בן-גוריון). וכרגיל, נחתה כאן פקודה אמריקאית נוסח "תעופו משם". צה"ל עף מסיני ואנחנו נשארנו עם הקברים ומלחמות הגנרלים. וזה אגב בדיוק מה שקרה ויקרה עם כל ה"ניצחונות" מאז מלחמת ששת הימים.