יש הרבה דברים שאני יודע. לרקוד זה ממש לא אחד מהם. לאו דווקא ריקודים מורכבים ומסובכים. לריקוד בכלל, כל ריקוד, כזה הדורש רק טיפ טיפה תנועתיות וקצב, איכשהו, אפעס, אני לא מתחבר. בין אם זה חוסר שיווי משקל או בעיה בקואורדינציה, מספיק ריקוד אחד קצר כדי להבין שאני והריקוד לא הולכים, ובטח לא רוקדים, ביחד.

אם נאמין לסטריאוטיפ הנפוץ של החסיד המרקד כשזקנו מתבדר ברוח, הרי שאני כחסיד מוצהר אמור לרקוד ולקפץ כל הזמן. אלא שלמזלי בעולם האמיתי אני לא כזה "קלאבר" גדול. וכשכבר יוצא לי פה ושם להשתתף באיזו חתונה או שמחה אחרת, אז אם אין ברירה וממש חייבים, אני מצטרף לאיזה סיבוב קצר במעגל איטי שקול ומכובד, ובהזדמנות הראשונה פשוט רוקד את דרכי לחופש אל מחוץ למעגל.

איפה מתחילה הבעיה? בשמחת תורה. למה? כי בשמחת תורה כמעט אין מה לעשות חוץ מאשר לרקוד. הריקוד הוא הוא העניין המרכזי. ההקפות, השירים, השמחה והריקודים עם ספרי התורה, זה כל הסיפור של החג הזה. ככה זה עם שמחת תורה, אין מה לעשות איתו - הוא רק רוצה לרקוד…

וזה קצת מוזר, כי בסופו של דבר בשמחת תורה אנו חוגגים לא זכייה במרוץ או בתחרות כלשהי, ואפילו לא ציון של נס הצלה כלשהו. בשמחת תורה אנו חוגגים את סיום מחזור הלימוד השנתי של התורה. לימוד רציני, מעמיק, כזה הנעשה עם הראש והמוח, עם השכל והמחשבה. לא מתבקש ומתאים יותר לחגוג ולציין זאת באמצעות מרתון שיעורים או סמינר של הרצאות מרתקות? מה פתאום רוקדים?

כשהתורה זקוקה לך, תרקוד!

אז ככה: ראשית כל אנו רוקדים כי זה בדיוק המסר של שמחת תורה. התורה איננה רק משהו שאנו לומדים או מקיימים. התורה היא חיינו, כל מציאותנו. ובדיוק כמו כל מי שהמוזיקה חודרת לתוך תוכו, אם ירצה או לאו הוא ימצא את עצמו פורץ בריקוד סוער, כביטוי לעוצמת החיבור הטוטאלי שלו לחוויה הסוחפת. כך בסיום לימוד התורה אנו מבקשים להביע את עוצמת החיבור וההתאחדות שלנו עם התורה וערכיה, חיבור טוטאלי שכזה, שאיננו מתבטא רק בעולם המחשבה הרעיוני, אלא מחלחל ומרקיד אפילו את הרובד הגופני הגשמי.

מעבר לכך, אנו רוקדים בשמחת תורה כיוון שאנו חשים בשמחתה של התורה עוצמה על כך ששוב קראו ושנו בה מתחילתה ועד סופה, וממש מרגישים את רצונה האילם של התורה לקום ולפצוח בריקוד סוחף. אלא שכאן התורה זקוקה לנו, כדי שנשמש לה כזוג רגליים, רגליים שיישאו אותה במעגל ויעזרו לה לרקוד ולשמוח. וכשהתורה זקוקה לך, זה ממש לא משנה אם אתה יודע לרקוד או לא. שמחת תורה זה הזמן להגיע לבית הכנסת, לאחוז בספר התורה ולרקוד איתו את הריקוד שלך. שישו ושמחו בשמחת תורה ותנו כבוד לתורה!

הכותב הוא שליח חב״ד בשכונות הצפון החדש ורב בית הכנסת "סי אנד סאן" תל אביב