שבוע חשבתי הרבה על תושבי עמונה. בימים שבשגרה לא מזדמן לי להרהר בסוגיית ההתנחלויות המבודדות, כי בכל זאת, צרות היומיום, כמו עבודה, ילדים ופרקים חדשים של "סברי מרנן", מונעים ממני להזדהות עם צרותיהם של אחרים, ובמיוחד של אחרים שהם מתנחלים חדורי להט. אולם צרור ימי החופשה בחגים הביא אותי לחשוב שאני עצוב גם בגללם. תהיתי בקשר לשאלות הכי מהותיות של הקיום: מהו אושר? האם יש יתרון לחוכמה? האם אני קיים באמת? למה אנשים מתים? האם יש חיים לאחר המוות? האם יש חיים לאחר הלידה? האם החיים הם סבל והבל או אושר בלתי נתפס וקסם בעל יופי אינסופי? ומדוע אני לא אוהב את ביתי כמו שתושבי עמונה אוהבים את ביתם? מה זה אוהבים, נלחמים עליו מול בג"ץ, ומול אמריקה כולה.

40 משפחות מתגוררות ביישוב המבודד, שהוקם על קרקע פלסטינית פרטית, והמדינה מבקשת לפתור את הסבך המשפטי על ידי העתקתו למקום אחר, ובעצם לערוך קופּי־פייסט נדל"ני. התושבים מתנגדים בצורה כנה ומעוררת התפעלות. שאלתי את עצמי למה. מה אכפת להם? הרי אם היו מציעים לי להעתיק את ביתי למקום אחר, לא הייתי מרים שלט, לא יוצא להפגנה, אלא מתחיל לארוז. כל עוד אני במרחק הליכה מחדר כושר, נסיעה מחוגי הילדים וטייק אווי מדומינוס, תעבירו אותי לאן שתרצו. או כמו ששר דודו זר ב"פרפר נחמד": "בית זה בסך הכל קופסה שגרים בה, קופסה ולא יותר". וצדק דודו. אך הוא הוסיף ושר "אבל על הקופסה הזאת אני אף פעם לא אסכים לוותר, לא, לא אסכים לוותר".

על חלקים מביתי הייתי בהחלט מסכים לוותר, כן, כן, מסכים לוותר. למשל על הממ"ד המבולגן תמידית, על מגירת המסמכים שצריך לעבור עליהם, שלעולם יד אדם לא תיגע בה, ומדפים שלמים של דיסקים, קלטות וידיאו של אירועי עבר מבישים, כמו תוכניות טלוויזיה בהנחייתי או חתונה שהשתתפתי בה כחתן. רוב הבית שלי הוא ארכיב שיש להוציא עליו צו הריסה. אדרבה, הייתי מזמין את המדינה להביא דחפור שיהרוס את הבית ולתת לי אחר במקומו.

1,500 שקל בשביל פריט ארכאולוגי

חוסר האמפתיה שלי לתושבי עמונה גרם לי לעשות מעשה לחיזוק תחושת הביתיות שאינה מפעמת בי. לכן קניתי פטיפון. לקוראינו בני ה–20 ומטה אסביר כי מדובר במכשיר ענק ממדים ועתיק יומין, שמפעיל תקליטי ויניל גדולים ושחורים, המסתובבים במעגל תחת מחט עדינה, שאוספת עמה שאריות אבק מהתקליט. הסתבר לי שהיה חסר בביתי מקום להאזנה למוזיקה. אני לא מדבר על שמיעת שירים בצורה עקומה, דחוסה ודפוקה, בטלפון הנייד או ביו-טיוב, שתובע ממני להקריב חמש שניות של סבל בדמות פרסומת לניו פארם - אלא, כשעתותַי בידי אני רוצה להאזין ליהודי היקר ג'ים מוריסון, לפוסקי ההלכה הוולווט אנדרגראונד או למניפסט המשעשע "אני שובב" של ששי קשת, בפלטפורמה נקייה, סולידית ומחבקת.

איימי ווינהאוס. צילום: רויטרסאיימי ווינהאוס. צילום: רויטרס

הפטיפון עלה לי 1,500 שקל. כדי לחבר אותו לרמקולים נאלצתי לקנות קדם-מגבר שעולה 300 שקל. בשביל לבדוק אם האירוע הארכיאולוגי הזה אכן עובד, קניתי תקליט מתוך מבחר מצומצם שבחנות. בחרתי בתקליט כפול של איימי ויינהאוס שעלה 157 שקל. המסקנה: אם אתם מחזיקים ברשותכם לייזר דיסק או מכשיר עתיק אחר, שמרו עליו. יום אחד איזה אידיוט ישלם עבורו אלפי שקלים.

שעת ערב רגועה הגיעה, הנחתי את צד ג' באלבום המרובע של איימי, התקליט החל לבצע את סיבוביו, המחט הונחה על חריצי הרווח שלפני השיר הראשון. חרקושי התקליט החלו, כל סיבוב וחרקושו, המחט מגיעה לתחילת "You Know I’m No Good". הצלילים החמים ממלאים את החדר, ללא פרסומת או הפניה להופעות, ללא צלילים דיגיטליים דחוסים, אבל עם המון בס וטרבלים במידה הנכונה ועם תאורה פטיפונית רומנטית, ששוטפת את הפינה הביתית החדשה שלי. מצאתי סיבה להיאחז בקרקע ולא אתן לאף בג"ץ להזיז אותי. אלא אם יופעל לחץ מדיני מארצות הברית שיתנה את הסיוע הביטחוני בי.