מאמצע שנות ה-90 ועד סופן, כשהייתי בין הגן לכיתות הראשונות, בכל שבת בבוקר היינו מתעוררות, אני ואחותי אמילי, מוקדם מאוד, פותחות את מגירת החטיפים ויושבות לצפות בסדרות הילדים בערוץ 2 ובערוץ הילדים (ביניהן "זבנג" הנפלאה שהתבססה על סדרת הקומיקס מאת מאייר המדור הזה). אחר כך אמילי הייתה ניגשת אל מיטת ההורים ומעירה את אבי: "אבא, הולכים לטייל היום, נכון? הסתיימו כל התוכניות בטלוויזיה וכבר מאוחר".

כעבור שעה אבא היה מניע את הטקסי שלו ולוקח את שתינו "לטיול ברחבי ישראל", כדבריו. כשבגרנו, הבנו שאלה לא היו באמת טיולים אלא סיבובים עד יפו, גלידה בנמל וחזרה, דרך ההמבורגר השכונתי, אבל אז זה נראה לנו באמת מסע בהדרכת אבא. אני זוכרת שלאורך הדרך פיללתי שלא תרד השמש, שלא תיגמר לי השבת בחברת אבי, נהג המונית בעל הכרס והחיוך המצחיק. אבל השמש, כמו השמש, לא עבדה לפי הדרישות של ילדה חולונית, ובסופו של דבר שקעה. "יאללה בנות, חוזרים למונית, אני עוד יוצא לעבוד הערב אחרי המשחק של חיפה", אבא היה אומר. ואנחנו, ילדות טובות וממושמעות, נכנסנו האחת אחר השנייה אל המונית.

יש מנגינה אחת שנחרתה באוזני. הצלילים שלה מלווים אותי עד היום ומעבירים בי חלחלה בכל פעם שהשבת מסתיימת. זו המנגינה שסימנה לי ולאחותי שתמו הבילויים, מחר חוזרים לגן ולבית הספר, ואת אבא רואים רק שעות ספורות לפני שהוא יוצא אל משמרת הלילה שלו. היא הולכת כך: "נה נה נה נה נה נה". וזה נמשך ונמשך. את אות הפתיחה של התוכנית "שירים ושערים" שמעו עד צאת השבת. כשהשדרן באולפן השמיע את ה"נה נה נה נה נה נה" ואמר את המשפט "שבוע טוב, בעוד כמה דקות נעבור לאצטדיון קריית אליעזר למשחק של מכבי חיפה, עם ראובן עטר בהרכב הפותח", נצבט לי הלב. ידעתי כי תם החופש הקצר.

אבא לא היה מהמר כבד, אבל טוטו מילא תמיד. היה מאזין ל"שירים ושערים" כדי להתעדכן בתוצאות. אולי פחד להתעשר, אולי האמונה שלו הייתה מעט מוגזמת, אבל בפרס הגדול מעולם לא זכה, וכמעט גם לא בפרסים הקטנים. כשכולם הימרו על מכבי תל אביב, מכבי חיפה והפועל תל אביב, אבי הימר על קבוצות כמו הפועל חיפה. כשנהגי תחנת המוניות הנמיכו את מכשירי הקשר וניהלו רשימות מסודרות, את מי כדאי לסמן בתיקו ועל מי יש לדלג, אבי האזין וסימן בדיוק ההפך. ביטחון מופרז? אולי.

במוצאי שבת, כשאמי גיהצה את חולצות בית הספר שלי ואת חליפות הגן המוכתמות של אחותי, היא לעגה לו "נו, בכמה זכינו הפעם? לסגור לנו אילת?". אבי עיקם את פרצופו והשיב: "אני עוד ארוויח, את תראי". אז העלבונות שאמא שיגרה לעברו צרמו לי, היום זה מצחיק אותי. מצד אחד, היא צדקה: את מעט הכסף שלנו לא היה צריך לבזבז על הטוטו. מצד שני, כמה פשוטים היו חלומותיה, אם מכל ערי העולם ביקשה לעצמה את אילת.

כבר אז ידעתי שלא משנה מה יקרה, אני לא אהמר. אף פעם. ורק בגלל האנטי שנותר בי מאותה מנגינה שלא יוצאת לי מהאוזניים, "נה נה נה נה נה נה".

***

השבוע אני ובן זוגי יצאנו לקניות. הארונות התרוקנו. הרצאה שבה צפינו על תזונה מאוזנת ותמותה בגיל צעיר גרמה לנו לזרוק את כל הפלאיירים של המשלוחים. בדרך חזרה עצרנו באחת הפיצוציות, לקנות קצת אלכוהול שגם הוא אזל. חבורת גברים, בני 50 ו–60, עמדה מול מכונות המזל. הם משכו ידיות כסופות וגלגלו מספרים וצורות. "מה זה?", שאלתי את בן זוגי. "יש כבר קזינו בארץ? זה מותר?". המוכר בפיצוצייה חייך אלינו, "זה חוקי".

"תמלא לי את הכרטיס ב–200", ביקש אחד הגברים בזמן שהוא אוחז בקבוק בירה בידו. "אבל עכשיו מילאתי לך 200", השיב לו המוכר. "ברבע שעה משכתי בידית 30 פעם, יאללה תמלא לי", האיש ציווה ולגם מהבירה. המוכר ביקש מאיתנו סליחה ומילא את הכרטיס בסכום המבוקש. "אני הולכת לראות מה זה", אמרתי לבן זוגי. "עזבי אותך, מרסל", הוא ביקש, "זה סתם בזבוז כסף".

"אני חייבת", התעקשתי, "בינתיים תבחר לנו איזו וודקה".

"היא חסרת רסן, הא?", שמעתי את המוכר לוחש לבן זוגי הצוחק. "לא נורא, אני אוהב את זה", השיב לו אהוב לבי.

איור: אורי פינקאיור: אורי פינק

נעמדתי ליד אחד הגברים. הוא מעט דמה לאבי: שמנמן, עם חולצה מכופתרת הקצרה למידותיו, וכובע אדום. "הרווחת פה פעם?", שאלתי. "כן, כמה פעמים", הוא ענה. "רוצה למשוך בידית?"

"בטח", השבתי כמו ילדה מתלהבת. משכתי בידית - וזכיתי! הו הו איך שזכיתי, מאה שקלים שלמים! "את מבורכת", הגבר פרגן, הסתובב אל המוכר וצחק: "ראית? הילדה פה עשתה בית ספר למכונות שלך. תמלא לי כרטיס במאה".

"קח את הזכייה", אמרתי לאיש בשקט, כמו לא רוצה שהמוכר ישמע כאילו אני, החוצפנית, פוגעת לו בפרנסה. אבל את זה הגבר כבר לא שמע. הוא היה באמוק לקבל כרטיס חדש, טעון במאה שקלים.

"מרסל מספיק, זזים", ביקש בן זוגי. התקדמנו אל הבית. "ראית איזה מזל יש לי?" שאלתי. "אנשים מפסידים את התחתונים שלהם בדברים האלה, זה קזינו", הוא אמר. שתקתי. ומה כבר היה לי להגיד?

"אבל בואי, תכף נגיע הביתה, נמזוג לנו שני צ'ייסרים ואקרע אותך במונופול", הוא המשיך. לבי דפק בחוזקה. לא בגלל ההליכה והסלים שהיו בידי, אלא בזכות המחשבה שהוא אחר, נקי. שאני לא אעמוד מאחורי מגהץ ואקניט אותו כדי שיחדל מהימוריו. אני, אשתו.

***

אתם יודעים, אני יכולה להבין את המהמרים. מה הם אם לא אנשי תקווה? הרי ידוע שאדם שידיו קרות ירצה לחמם אותן. ואם זה באמצעות מטבעות, מה טוב. האדרנלין בגוף בכל סיבוב של הרולטה, או בניצחון של מכבי על הפועל, נותן טעם לחיים שלהם. מעלים לרגע את מדי העבודה, את הטלפון מהפקידה בבנק, את הזיכרון מהפעם היחידה שביקרו בחו"ל. בטורקיה.

אבל תקוות, כמו תקוות, לעולם לא נגמרות. למשל פבלו אסקובר, סוחר הסמים הגדול. אפילו הסכו"ם שהחזיק בבית היה מזהב טהור. יום אחד קפאה אשתו מקור כי ההסקה לא פעלה. מה עשה? לקח ערימת שטרות גדולה והכניס אותה אל האח. גם כשהיה שפע, הוא חיפש עוד ועוד ועוד.

 בזמנו אבי היה משוחח עם חבריו כמה ימים לפני ה"נה נה נה נה נה נה" על השחקנים ועל מצב הכדורגל בארץ. בין לבין הם היו גולשים לבדיחות עדתיות, לסיפורים מחדר המיטות, לקיטורים על סדרן תחנת המוניות, וגם לחלומות גדולים על מה שיעשו כשיזכו בכסף הגדול ולאיזו עמותה יתרמו את המונית.

היום יש רק אנשים כבויים מול מכונות. כשראיתי אותם מכים באגרוף במכונות האלו בכל פעם שבלעו את הכרטיס הריק, לא יכולתי שלא להתגעגע, ורק לרגע, לאותה המנגינה המעצבנת של יום שבת. "נה נה נה נה נה נה".