למה דווקא הודו? ועוד עם הילדים? מה הם יאכלו שם? הם לא יזכרו שום דבר. יחטפו אותם. מה את תאכלי שם? את בכלל לא אוהבת אוכל הודי. יש שם הרבה מחלות ולכלוך וריח מסריח וילדים ששותים מהשלוליות של פסי הרכבת. אתם תשנו בחורים מטונפים, והנסיעות יהיו ארוכות מדי. יעבדו עליכם וישדדו אתכם, וזה בכלל עולם חמישי. זה נחמד כחוויה אחרי הצבא, אבל מה קשור בגיל 30 פלוס עם ילדים? מה, נהיית לי רוחנית עכשיו? את נוסעת כדי לשתות חשיש? יש לך זמן אחר כך בלו״ז לכפר איזון? מכל המדינות בעולם זו הבחירה שלכם?".
 
אני מודה שזה הטיול שלקח לי הכי הרבה זמן לתרגם מרעיון לכרטיסי טיסה. חודש וחצי עברו מרגע ההחלטה עד שקניתי את הכרטיסים, ובמונחים שלי מדובר בנצח. היה מפחיד לקבל את ההחלטה ועוד יותר מפחיד להוציא אותה לפועל. בהתחשב בעובדה שבזמן קריאת השורות האלה אנחנו כבר בבית, אנחנו כנראה כבר יודעים אם היה משתלם, אבל זה כבר עניין לשבוע הבא. 
 

בסך הכל רצינו לראות קצת עולם שונה. רצינו שהילדים יראו עולם שונה, שונה מכל מה שהם מכירים. אנשים שהעיניים לא רגילות לראות ונופים שהזיכרון עדיין לא רשם. לא נסענו כדי לפתוח צ׳אקרות או כדי למצוא את האור והשקט הנפשי ביוגה. בעיקר רצינו שקט אחרי תקופה ארוכה מדי שבה השבתות הופקעו לטובת למידה והעבודה הציפה את הבנזוג עד מעל האוזניים. זמן משפחה נטו.  
 
מה חשבתי? מי לוקח שני ילדים קטנים להודו? מה הם יעשו שם? הקטנה בכלל שכחה שהיא גמולה מחיתול והגדול מוריד מדי יום עוד פריט מהתפריט שהוא מוכן לאכול וכל נסיעה שאינה למקום הנוח ביותר שאנחנו מכירים, שהוא כמובן הבית, היא לא עניין של מה בכך. אבל ברגע שמתחיל להיות לנו נוח מדי אנחנו מיד מזיזים את עצמנו למקום אחר. אבל למה להודו? מה עשיתי? 

למה הודו? מה עשיתי?

 
חברים שכבר ביקרו ואפילו סחבו איתם את הילדים סיפרו שבסופו של דבר ילדים מאושרים במקום שבו להורים שלהם יש חיוך על הפנים, אז ארזנו איתנו את כל הסבלנות שהצלחנו למצוא בארונות בבית בשני תיקים שגדולים ממני בארבע מידות, שני תיקים בגודל שלי, מנשאים, שני תיקים לילדים (שיסחבו! לא באנו ליהנות!) ויצאנו לדרך. 
 
במקביל, הוקם בתל אביב חמ״ל מיוחד בראשותה של בלהה קורח ובפיקודה של סבתא ציפורה. אני לא אתפלא אם בנוסף לביטוח שעשינו אנחנו, הן החליטו - ליתר ביטחון - לחזק בחומת מגן של ביטוחים מכל שאר החברות, על כל סיבה שלא תבוא. בינתיים אבא שלי מחזיק פאסון של ״איזה כיף לכם״, אבל אני רואה את הדאגה על הפנים שלו. למה כולם מודאגים? כדי שיוכלו אחר כך להגיד בפולנית, ״אמרנו לכם?״ אם חס ושלום נחזור עם טרמפיסטים בבטן, שלא לדבר חלילה על תרחישים איומים מזה?
 
מה רע בסוף שבוע בגליל? פעם הייתי אוכלת טיולים כאלה לתה מנחה. אורזת שתיים וחצי חולצות, ״שוכחת״ לקנות חבילה לטלפון ומסתדרת, פשוט מסתדרת. עכשיו אני צריכה תיק רק לארון התרופות שלקחתי איתי. 
 
אז איך מייצרים מסע שאמור להיות הכי זורם ונינוח ומלא רוחניות וכל שאר השיט בלי הציניות, הדאגות הבלתי פוסקות מחום שיעלה אצל אחד הילדים ומתוך כוונה ברורה שהטאבלט שהבאנו איתנו ישמש רק לעבודה פעם בשבוע ורק את הבנזוג? הילדים אמורים להסתדר עם מקלות ואבנים. נראה איך זה ילך לנו. האוכל צפוי להגיע כשלוש שעות לאחר הזמנתו במסעדה, כך לפי דיווחים זרים, מה עושים עם כדורי האנרגיה הקטנים עד אז? לקחת איתי פירות מיובשים או לסמוך על ההודים? לחטא אותם במקלחת אלכוהול כל שעה או לבנות על הלכלוך שינקה את הכל?
 
איזה כיף שנוסעים להודו, יא אללה! רק המחשבה על הקטנה עם סרי, עומדת לפני הטאג׳ מהאל עושה לי דגדוגים של אושר בגב. 
 
לא לצפות שיהיה מושלם! אסור לצפות! בטח הם יבכו כל הדרך ברכבת ואנחנו ניאלץ להסביר להודים ולתיירים שסביבנו במבוכה שככה זה באיזראל וזאת הסיבה שאנחנו שולחים אותם לצבא בגיל 18, כדי שיתחשלו קצת. תיק היצירה שהכנתי להם עד דקה לפני הטיסה בטח יושמד תוך חצי שעה מרגע ההמראה ואז ניאלץ להתפלל לאדושם, רגע לפני כיפור, שהשעמום והמרחב הקטן והסגור לא יוביל אותם לפתוח את אחת מדלתות יציאת החירום ולבחון את עמידות המטוס. 
 
ואולי בכלל הם יקבלו נקודת מבט אחרת על החיים ויבינו שהבועה שלהם דבש ושלצעצועים שלהם יש ערך ושבמחשבה שנייה הם בכלל לא צריכים אותם, כי לטבע מתנות משלו שאפשר לעשות בהן נסים ונפלאות. אולי.
 
זה טור נבואי. במסגרת החרדות שלי מביזת הבית בהיעדרנו, לא דיברתי על הנסיעה עד החזרה. הלוואי שקיבלתי עכשיו את “מעריב" ביציאה מהשדה, קראתי את המילים האלה וגיחכתי על אפס המושג שהיה לי לגבי החוויה שאנחנו הולכים לעבור. אעדכן בהמשך. עכשיו שגרה.