רבים טועים ורואים בשידור החי בפייסבוק (שתכף ימלאו לו שנה) פיצ'ר מיותר וחסר משמעות, ונמנעים מלצפות, מחשש שמדובר בשעמומון, כמו בהייה בצבע מתייבש על קיר. אך הם טועים. צפייה ביקורתית בשידורים החיים, מלמדת שמדובר במשלים קטנים על החיים החלולים שכולנו מנהלים. 

השבוע, בעיצומה של מערכת הבחירות המתוחה בארצות הברית, בעוד הכתבים פרוסים בשטח, גם אלה שלא אמורים להתעניין בהילרי וטראמפ וסתם תפסו טרמפ כדי להסתדר על שבוע באמריקה על חשבון העבודה (כן, כתבנו הצבאי אלון בן דוד, אני מדבר עליך), קיבלתי התראה בפייסבוק. חברי לירון מבצע עכשיו שידור חי. עלילת הסרטון מגוללת סיפור פשוט למדי. לירון, גבר מזרחי צעיר ונאה, עובד כמוכרן של ציוד סלולרי, שם פעמיו אל נקודת המכירה בצפון. תוך כדי הנסיעה הוא מברך לשלום את חבריו הצופים בו. הנסיעה הריקה מתוכן, כביכול, מתכתבת עם סרטי עמוס גיתאי המוקדמים, הנפתחים בסצינה ריאליסטית של נסיעת רכב בלונג שוט, בהמתנה דרוכה להתרחשות דרמטית העתידה לבוא ואינה באה. 

אך בשידור החי מתוך הרכב של לירון, כשהסלולרי שלו ממוקם פרוביזורית על הדשבורד, והעדשה מתמקדת בפניו הלא מגולחים, בזיפי זקנו המודרני, חלה תפנית. לגיבור מזדמנת שיחת טלפון בלתי צפויה מחברתו זוהר. על פי שמות החיבה שאותן צעק לירון בהתלהבות, כמו “זורצ'וק!", “מותק", “חיים שלי... את לא מאמינה, אני בדיוק בחי בפייסבוק!", ועל פי הרמזים המטרימים שנשתלו בשיחה, הבנו (אני וארבעת הצופים האחרים) שזוהר היא תושבת חיפה, המפזרת אופטימיות מוגזמת (ומפתיעה, כי כידוע, חיפה סובלת מאיכות סביבה ירודה, אך אולי זו דווקא התרסה על הבעיות האקולוגיות בעיר), ומספרת שהיא הסתפרה היום ושהיא מתה על החדש של עומר אדם. באופן תמוה, השידור תפס כיוון חדש, כשהשניים הפכו את המשדר החי לקדימון משכנע לקראת השידור החי הבא שהשניים מתעתדים לצלם, בנסיעה הקרובה שלהם מתל אביב לחיפה. זו אמורה להתרחש למחרת והם מזמינים אותנו (אותי ואת שני הצופים, שניים עזבו) להצטרף לשידור שבו, לדבריהם, הם “יפתחו את הכל על הכל" שלא כמו בנסיעה הנוכחית שהייתה רק טעימה. 

יונתן משדר לנו מבניין הטלוויזיה מברלין. הוא בחופשה ואינו זמין בטלפון. “כן, כן", נאנח יונתן, “אחרי 13 שנים, אני בחופש". כבר בדקה הראשונה הוא קונה את ההזדהות של מעמד הביניים, העובד, הנאנק תחת יוקר המחיה, המתקשה לצאת לחופשות מרובות. אבל 13 שנים, אומר לעצמו הצופה (אני ועוד שניים), זה באמת מוגזם. האושר הנסוך על פניו אומר הכל. ובכל זאת, משהו מעיב על החופשה ועל השידור. יונתן חושש מקטיעת הסרטון, משום שאין לו קליטה, לדבריו. לכן הוא מעדיף שלא לדבר, אלא פשוט להראות את הנוף. החשש מהסוף הקרב, מהקץ, נותן לסרטון נופך דרמטי, מדכדך משהו. תכף הכל נגמר, ארעיות החיים נשאבת פנימה לסרטון, לבניין הטלוויזיה הברלינאי, לשידור החי, ולחיים עצמם, ופתאום אנחנו (אני ועוד צופה אחד, השלישי עזב) באמצעיתו של משל עצוב על החיים של כולנו (הפעם רק אני, גם השני עזב). קולות סועדים ברקע. קול המון. הנוף העירוני הנשקף מבניין הטלוויזיה מורכב מפאזל ענקי של בנייני מגורים קרים ורחוקים, שוב יונתן מפחד שמא השידור ייקטע. המסעדה מסתובבת. השידור נגמר. סוף. 

יעל מצלמת את בתה הפעוטה בביתה. הילדה בת 3 לערך, מסיעה עגלה ברחבי הבית. האם נותנת דברי הסבר, לכאורה מיותרים, להתרחשות. “כן, מאמי, חמודה, לאן את נוסעת? תיזהרי לא להיתקע בתנור". הילדה מסובבת את פניה לאחור, מביטה ביעל אמה. רגע אנושי נדיר, שבו גם האם וגם הבת וכמובן גם אנחנו הצופים (אני ועוד אחד), יודעים שמכשול התנור הוא אולי אחד המכשולים הראשונים בחיי הבת, אך עוד נכונו לה מכשולים רבים - בקריירה, בזוגיות, בלימודים, אבל התנור הוא מכשול סמלי הניצב בפניה. היא צריכה להתמודד איתו, אך היא אינה לבד. כולנו צריכים להיזהר מפני המכשולים שבדרך והאם, יעל, שם כדי להגיד לנו (רק לי, העוד אחד נטש) שניזהר, נעצור, יש מכשול בדרך. והילדה עוצרת, וגם אני.

אז כן, יש שרואים בשידורים החיים בפייסבוק סרטונים ריקים מתוכן, עם גיבורים עילגים, בעלי סטנדרטים נמוכים, או גסי רוח, שמסוגלים לייצר אירועים חסרי פואנטה, שסופם ידוע מראש. ויש מי שמתעניין בבחירות בארצות הברית.