"לא תאמינו!" הוא פתיח לכתבות, שמזמין אותנו להקליק ולפתוח ידיעות ברשת. בדרך ניחשף לפרסומות ולחסויות עד להגעה לתוכן המבוקש, שכביכול, לא האמנו שנגיע אליו. שיטת הפיתיון הזאת נקראת "קליק בייטס", והיא גורמת לנו להתביית כמסוממים על תכנים שלא בהכרח מעניינים אותנו.  השבוע, למשל, התפתיתי להקליק על הכותרת "לא תאמינו איך סתיו שפיר הכירה את החבר החדש שלה".

מיד הוצעה לי הפרסומת, "הזמן חותמת לעסק ב־50 שקלים" שסימנתי עליה איקס, אחר כך התחיל תשדיר נגד פטרת הציפורניים שעליו יכולתי לדלג רק עוד 5 4 3 2 1 שניות, לחצתי "דלג", התמונה קפאה, המסך נפתח ואז סוף־סוף הגעתי לחבר של סתיו, שהוא טייס מסוקי קרב. הם נפגשו, לא תאמינו!! לא האמנתי!!, כשהוא בא להציג בפניה פתרונות בתחום הדיור. תהיתי, אולי הוא הציע לשכן זוגות צעירים במסוקי קרב, אך עד מהרה איבדתי עניין ויצאתי מהכתבה, כשאני חש שכלל לא רציתי לדעת, והנה אני יודע יותר מדי. כאילו הגעתי לאורגזמה עצמית, שמיד אחריה אני מרגיש מבויש בעצמי, סוגר את כל החלונות הטמאים בחופזה, מחפש נייר לנגב את השאריות, מתבייש על האדם שהייתי אך לפני כמה שניות.

נבוכותי מהעניין שמצאתי בחבר החדש של סתיו, ומיד עברתי לידיעה אחרת על החברה החדשה של אורן חזן. שוב "לא תאמינו!", שוב החשק מתעורר לדעת עוד, שוב פטרת, שוב הוא ניסה להחביא אותה, שוב תמונות בלעדיות, קוראים לה רינת, והם בילו יחד בהופעה של, לא תאמינו, דיקלה.

כנראה שהקליק בייטס ישנה בקרוב גם את תרבות הדיבור. אם אנשים רוצים שיתחילו להקשיב להם, שייתנו כותרות מפתות לסיפורים המשעממים שלהם, ורק אז יתחילו לספר. לא תאמינו איזה ציור הבן שלי הביא מהגן היום. בחיים לא תנחשו איפה נצפיתי אתמול בלילה. תכף תהיו בהלם מהמנה שהכנתי לעצמי לארוחת הצהריים, וכו'.

אבל אז ראיתי את הכותרת הצנועה, "שרה מדברת על יאיר כעל ראש הממשלה הבא", ודווקא הכותרת הזאת, לא הייתה עם ההפניה הפתיינית, "לא תאמינו!", וחבל, כי הפעם באמת לא האמנתי. לרגע חשבתי שלאור הסקרים האחרונים, שרה נתניהו, חצתה את הקווים וחברה לליהיא, כדי להריץ את יאיר לפיד לראשות הממשלה. נכנסתי לקישור, חציתי, כרגיל, מסכת פרסומות כמו "הלוואה מה הבעיה - הלוואות בין אנשים" ו"סאנדיי פאנדיי - כל התוספות חינם", והגעתי לכתבה ("דה מרקר") על יאיר נתניהו, שמטרתה הייתה לגרום לקורא להיבהל ולהגיד אוי אוי אוי, לנתניהו ג'וניור יש יומרות ודעות, ועוד רגע הוא עומד ליטול בירושה את ראשות הממשלה מאביו, ואז, באמת, הלכה לי המדינה.

עלם חמודות. יאיר נתניהו. צילום: רפי דלויה

אבל אני דווקא ראיתי ביאיר עלם חמודות בן 25, בעל עמוד שדרה ורצון לעזור לאבא, וחשבתי לעצמי, צודקת שרה - גם אני הייתי רוצה לראות אותו כראש ממשלה. לפי הכתבה, מתגלית דמות אמיתית ומעניינת. יאיר אינטליגנטי, חריף, עומד על שלו, והכי חשוב - יודע ליהנות מהחיים הטובים. למשל, הוא בילה באחוזה של החבר המיליארדר של אבא שלו (ג'יימס פאקר, לפי תחקיר של דרוקר), ובצדק. גם אני הייתי מבלה עם חבר של אבא שלי, אבל לדאבון הלב, כל החברים שלו הם מורים קשי יום מאור יהודה.

מביתו בקיסריה שמע יאיר את קול המואזין מג'יסר א־זרקא השכנה (לפי כתבה של עקיבא נוביק), וביקש מאביו שיעביר חוק שישתיק אותו. מה יותר טבעי מזה, כשאבא שלך ראש ממשלה. במהלך השירות הצבאי שלו (דובר צה"ל) הוא הבריז פעמיים כדי לצאת לארוחת צהריים, ואיחר לאיזה מסדר - טבעי ביותר.

סוף־סוף בחור שפוי ומגניב. נון־קונפורמיסט שבז לפוליטיקלי קורקט. הוא גם דאג לחברים שלו לעבודה (בדוברות של משרד ראש הממשלה). איזה מענטש.

יאיר נתניהו הוא רוק'נרול. ימני אמיתי בעל ערכים נכונים של כיבוד אב ועזרה לחברים. הוא נולד כשנירוונה הוציאו את "נברמיינד" ומלחמת המפרץ הראשונה הסתיימה. צעיר אנרגטי דעתן בעל פתיל קצר, שיוכל לתפקד נהדר מול בארון טראמפ ב"ה (אגב, אחד המומחים בעולם להטמעת תכנים ברשתות, עם הפניה מפתה, הוא בעל האתר פלייבאז, ולא תאמינו בן של מי הוא. קוראים לו שאול אולמרט).