לפני משהו כמו שנה וחצי התחלתי לעבוד על סדרה תיעודית חדשה, שבחנה את המקומות המרכזיים שבהם צמחה המוזיקה המזרחית. ע"ע "מהכרם עד קיסריה". הפרק הראשון התמקד, מטבע הדברים, בשכונת כרם התימנים. התחלנו לתחקר את גיבורי החאפלות של שנות ה-70, ומהר מאוד צצו השמות ההכרחיים. אגדות כמו דקלון, בן מוש, יהודה קיסר, חופני ואחרים. אבל מהרגע שבו התחלנו לדבר עם אהובה עוזרי, היה ברור שמצאנו את מורת הדרך לפרק.

כי אהובה, פרט לחלקה החשוב בסיפור עצמו, הייתה מתנה לכל מתעד. כריזמטית באופן חריג, מסתובבת בסמטאות הכרם כמו שריף, ומזיזה כיסאות ושולחנות בהינף אצבע אחת (כלומר, העובדים מזיזים. היא רק מסמנת). היה בה שילוב נדיר של קשיחות וחספוס (בואו נאמר שגם טוביה אושרי הצטלם במקביל אליה. ואם מישהו מהם פחד מרעהו, זאת לא הייתה אהובה) עם תמימות ושמחה ילדותיות ממש. היא התרגשה בקלות, דמעה בקלות, וגם התראיינה בקלות, בלי שום פילטרים. אחרי כמה ימים צמודים איתה בכרם, צוות צילום שלם היה פשוט מאוהב.

הייתי מאוהב גם במוזיקה שלה, שכיאה לאשכנזי שגדל בנווה שאנן, הגעתי אליה באיחור לא אופנתי, אבל הגעתי. מקובל להצמיד לאהובה את התואר "הזמרת המזרחית הראשונה", וזה נכון ולא נכון. נכון, כי היא הייתה הראשונה, כרונולוגית; וכי יש קשר ישיר בשרשרת, שמחבר בינה ובין אחיה לחאפלות לבין הדור של זוהר ארגוב, חיים משה וחבריהם, בואכה אייל גולן ושרית חדד ועד פאתי עומר אדם. היא הייתה מאבות המזון של הז'אנר, במגוון רחב של עמדות, כולל המורה לפיתוח קול של זוהר.

אז למה לא נכון? כי לצמצם את המוזיקה של אהובה עוזרי להגדרה של "מוזיקה מזרחית" (או כל ז'אנר מוזיקלי אחר, לצורך העניין), יעשה לה עוול. יכול להיות ש"מוזיקת עולם" תהיה המגירה ההולמת ביותר, ולא רק בגלל השימוש בכלים הודיים (או העובדה שאמה הגיעה בכלל מאתיופיה. הידעתם?). אבל גם ההגדרה הזו תפספס, כי היא באמת הייתה מעל לכל קטלוג. זמרת נשמה אמיתית בעלת קול יוצא דופן, מטלטל ממש, שבוקע מתהומות שכף רגל אדם לא דרכה בהן. שירים רוויי עצב וייסורים, אבל בשום אופן לא שירי "דיכאון", במובן הטורקי. כי תמיד הייתה שם, לצד הפשטות והישירות, גם מורכבות מוזיקלית. ויותר מזה, אהובה לא כתבה שירים כדי שיהפכו ללהיטים. היא יצרה אותם מתוך צורך פנימי, מתוך בעירה. וזאת, אגב, אחת הסיבות לכך שלאורך שנים ארוכות במהלך הקריירה שלה היא מעט נשכחה, כי השירים המורכבים שלה לא יכלו להשתלב במהפכה של מוזיקת הקסטות, בלהיטי הריקודים והאהבה המסחריים.

אהובה עוזרי בתחילת דרכה. צילום: שמואל רחמניאהובה עוזרי בתחילת דרכה. צילום: שמואל רחמני

בקונצנזוס נדיר

מי שהשיב אותה לתודעה היה דווקא ניצן זעירא, מנהל חברת התקליטים ה"אשכנזית" נענע דיסק, שהוציא לה בסוף שנות ה-90 את אלבום הקאמבק, "צלצולי פעמונים". ומאז היא הפכה לקונצנזוס נדיר, שגם זמרים כמו חוה אלברשטיין, אהוד בנאי ויהודית רביץ ביצעו משיריו.

והיה לה, לאהובה, גם סיפור חיים יוצא דופן, על גבול הטלנובלה. אחרי שנים ארוכות של חוסר הצלחה, דווקא מיד אחרי שהגיע "צלצולי פעמונים" והשיב אותה בגדול לתודעה, פקד אותה הסרטן הארור, ולא סתם סרטן - סרטן הגרון, שאילץ אותה לוותר על קולה, אלא שכאן הגיע טוויסט בעלילה. במקום להתאבל על מר גורלה, הקריירה של עוזרי נטולת מיתרי הקול רק נסקה, והפגישה אותה עם מגוון רחב של אמנים, מברי סחרוף ועד הדג נחש. היא זכתה לכבוד הולך וגובר שהגיע לשיאו בשנת 2013, אז יצא "מעלי דממה". אלבום יפהפה, שבמסגרתו נציגי ליגת-העל של המוזיקה הישראלית ביצעו שירים חדשים שלה.

זה לא היה רק הכישרון שייחד אותה, אלא גם האישיות הכריזמטית, הצנועה והמתעקשת לחייך, למרות כל הסבל שהיה מנת חלקה. ולכן, בצד העצב על לכתה, צריך לזכור את הסיפור של אהובה כסיפור אופטימי. סיפור על אדם שידע להפוך כאב לזהב. ושזכה להוקרה ולטונות של אהבה עוד בחייו.

על הסכין

1. והפעם בפינתנו החביבה "גול עצמי לשמאל": "יצירת האמנות" מבצלאל, שבה מוצג ראש הממשלה כשחבל תלייה לצדו. וואו, מבריק, אירוני, מתוחכם. וברצינות - גם עשוי חרא, וגם מייצר את ההפך המוחלט מכוונת המשורר. מירי רגב לא המתינה אפילו שנייה, כמובן, ועטה על השלל הגרבוזי התורן. כמה טיפשים יכולים להיות אנשים מה"אינטליגנציה"?

2. בשקט בשקט, בניגוד מוחלט למהומה שהתעוררה לא מזמן, הודיעו ראש הממשלה ושר האוצר על דחיית עליית תאגיד השידור הציבורי לסוף אפריל. המשמעות היא המשך פעילות רשות השידור במקביל לתאגיד המצוי "בהקמה", משמע - עוד 160 מיליון שקל, והכל, רק כדי לדחות עוד את ההחלטה, בלי שניתן לכך נימוק ענייני. זה כבר הרבה מעבר למרגיז.

3. הסופרים בארץ פתחו במאבק מוצדק בעליל כדי לשנות את שיטת התגמולים על השאלת ספרים שלהם בספריות. כיום לא מיידעים את הסופר כלל על כך שהוא ראוי לתגמול, את החישוב עושים באופן מדגמי ושטחי מאוד, והסכומים הם בדרך כלל מגוחכים. התוצאה אבסורדית - אנשים לא קונים ספר, כי הם יכולים לשאול אותו, ואז גם עצם השאילה לא מתגמלת את הסופר.