לפעמים מגיע הרגע שבו צריך לוותר ולהודות שאין לך שליטה על הכל. אתה יכול להפוך את העולם, לקנות לילדה רק כחול, להביא הביתה ערכת ״המדען הצעיר״, לקרוא לה את כל הספרים על החלל והרפואה והחיות והאנציקלופדיות בעולם ואז, ברגע האמת, כשישאלו אותה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה, היא תענה ״אנה ואלזה״. נעזוב לרגע את העובדה שפיזית, קיומית, יהיה לה קשה להיות שתיהן בו זמנית, נשאלת השאלה - למה? מה יש בהן באנה ואלזה שגורם למיליוני ילדות וילדים לאבד את דעתם? רציתי לחשוב שזו הגבורה, הפמיניזם החדש שדיסני סוף־סוף אימצו בחיבוק חם, ההתגברות על הפחדים והניצחון על פני הרעים, אבל כששאלתי מדגם מייצג של מעריצות התקבלה תשובה חד־משמעית: זו השמלה. גם זה נימוק, אני מניחה.

האינסטינקט הראשון שלי היה להתבאס. ״יש לך כל כך הרבה שכל, ילדה, למה תרצי להיות אנה ואלזה?״, והיא בתגובה הסבירה לי בקור רוח שהיא רוצה להסתובב מהר־מהר עם השמלה. הסדק היחיד שהצלחתי ליצור בחומת הפלדה הזו היה כשהסברתי שאפשר להסתובב עם שמלה מהר־מהר גם במעבדה שבה מוצאים תרופות למחלות הקשות בעולם. זה ערער אותה לרגע ומיד היא ניערה את הבלבול הזה מעליה והמשיכה בשלה.

גם ארגונים חברתיים התבאסו השבוע מתשובות של ילדים לגבי עתידם. תוכנית ״חיסכון לכל ילד״ שכל כך היללתי בשבוע שעבר הצליחה להקפיץ להם את הקוף כשהם בחנו את הקמפיין שאמור לשכנע הורים בכדאיות ובנהדרות של התוכנית, וניתחו את השאיפות של הילדים בהשוואה לצבע העור שלהם. ״כדורסלן״ זו לא תשובה מספיק טובה, מתברר, במיוחד אם אתה לא אשכנזי באופן מובהק.

אני לא טוענת שאין ממש בטענות שלהם. כולנו מוסללים, והבניות חברתיות, ואפליה ונחיתות. צודקים. בנות ייחשפו לגירויים אחרים מבנים, והעדה שלך מהבית תשפיע על קבלת ההחלטות שלך בצורה כזו או אחרת, אבל בהתחשב בעובדה ש–20 ילדים מהגן שלי רצו להיות כבאים ואני די בטוחה שזה לא קרה בסופו של דבר, אני לא יודעת אם הייתי משתמשת בכל התותחים שלי על הקמפיין הזה. בבית הספר לרפואה יש היום יותר נשים מגברים, לא ספרתי את האשכנזים והמזרחים בפקולטה להנדסה, אבל אני די בטוחה שהיחס לא זהה לזה שלפני 40 שנה. אנחנו לא הדור של ההורים שלנו, אבל אנחנו, ממש כמו הילדים שלנו, חלמנו חלומות מטופשים כשהיינו קטנים. או־קיי, מטופשים זו לא בהכרח המילה המתאימה, אבל בכל מקרה אני מכירה מעט מאוד אנשים שהלכו עם החלום שלהם מגיל הגן עד החיים הבוגרים.

כשהייתי בת 4 הסתובבתי עם אמא שלי ברחובות מרכז תל אביב והודעתי לה רשמית שכשאהיה גדולה אני אהיה הבעלים הגאים של מפעל קרמיקה. מיותר לתאר את המבט שלה אחרי ההצהרה הזאת, אבל היא החליטה לזרום איתי ולשאול ״למה?״. הסברתי לה בניתוח כלכלי קר ופשוט שבכל בניין שני אפשר לראות דירה בתהליכי שיפוצים, וקרמיקה נראה לי כמו משהו שאנשים יקנו. איפה אשת העסקים שהייתי בגיל 4 ואיפה אני היום? אמא שלי אומנם ממשיכה לטעון בתוקף שהסיפור הזה קרה, אבל איזו ילדה בת 4 יודעת מה זה קרמיקה? העיקר שהוא ממחיש את הנקודה.

לכולנו יש התמונה הזו בראש לגבי הייעוד שאנחנו מאחלים לילדים שלנו. אנחנו בטוחים במיליון אחוז שהם כנרים נדירים, מחוננים לשפות, מבקעי גרעין, שאף אחד או אחת לא ראוי באמת להיות בן או בת הזוג שלהם. אנחנו יודעים הכי טוב מה הם צריכים לעשות וגם הם צריכים לדעת כבר מגיל אפס אילו אנשים דגולים הם יהיו בעוד כמה עשרות שנים. כל רגע שהם מבזבזים על ״לשבור את הקרח״ וג׳סטין ביבר הוא רגע בלתי נסבל מבחינתנו, במיוחד כשאנחנו צריכים לשמוע את זה איתם בלופ.

אנחנו מקווים שלפחות הם לוקחים את המסרים המוצלחים מהסרטים ומהשירים שמקיפים אותם, אבל רק הם ואלוהים יודעים אילו חיבורים חשמליים נוצרים במוחם כשהם צורכים את הקראק הזה ומה ייצא מהם בסופו של דבר. בשורה התחתונה, לא כל תוכנית ילדים היא איכות צרופה, אבל גם רומנים למשרתות עוזרים לנו להפוך למי שאנחנו בבגרותנו.

קשה לקבל באדישות את העובדה שהם בוחרים, או אפילו בוחנים, מסלול אחר ממה שדמיינו. באותה שיחת אנה ואלזה הילד הודיע שהוא היה רוצה לבחור במקצוע הרווחי - פלאונטולוג. לא יודעת איפה הוא ימצא פה דינוזאורים, אבל אני די בטוחה שאני צריכה להגדיל את מסגרת החיסכון שבחרתי בשבוע שעבר אם אני רוצה שיהיה לו ממה לחיות. היי, לפחות הוא לימד אותי מה זה פלאונטולוג!

אז אם היא רוצה להיות אנה ואלזה, נזרום עם זה בינתיים. הן עצמאיות וגיבורות, ולאחת מהן יש אפילו כוחות־על ואני יכולה לחיות עם בחירת המודל הזה. ואתם יודעים מה? אני מאמינה בה עד כדי כך שאני בטוחה שהיא יכולה להיות גם זו וגם זאת בו זמנית. העיקר שתהיה מאושרת וזה.