ההצבעה ביום שישי של נציגת ארה"ב במועצת הביטחון היא לא יותר מהפגנה ילדותית וזדונית. זהו אקט מחאה של האיש ברק אובמה, מי שניסה לגרום לנו להזיע רגע לפני שהוא חוצה את מפתן הבית הלבן, ובמקביל, להפנות אצבע משולשת למי שגירש את הדמוקרטים מהשלטון, דונלד טראמפ. לאלו שעדיין היו זקוקים להוכחות, אחרי ההסכם עם איראן ושמונה שנות עוינות כלפינו, הוכיח אובמה באקורד הסיום שלו עד כמה הוא שונא את מרבית הציבור הישראלי ואת הממשלה שבחרנו לעצמנו.
גם מצהלות השמחה והצהלולים מרמאללה ועד רחוב שוקן, הן לא יותר מפורקן רגעי ותחושת נקמה של מפסידים. זעקות גיל של מי שמשכנעים את עצמם כי ישנה משמעות להחלטה שקובעת כי ירושלים והכותל המערבי הם שטח כבוש. מי שמשחקים בנדמה לי, אם הם סבורים שהבל הפה הזה לא יצטרף לבית העלמין של החלטות או"ם נבזיות וחסרות משמעות נגדנו.
אלא שדווקא עלינו מוטל להעניק משמעות למעשה הזה. צדק ראש הממשלה בנימין נתניהו כאשר החליט שלא לעבור לסדר היום על ההחלטה, בשורת הבעות מורת רוח דיפלומטיות למשתתפי משתה האיבה במועצת הביטחון.
אבל הפעולה הראשונה שהיה עליו לבצע היא נגד הארגון המכונה "האומות המאוחדות", שהדבר היחידי שמאחד אותו הוא העוינות למדינה הציונית. הבעיה היא שישראל מעניקה לגיטימציה לארגון הזה בעצם החברות בו, ולכן הפעולה הראשונה המתבקשת היא השעיית החברות שלנו באו"ם. שלילת הלגיטימציה מצדנו תסייע גם לממשל האמריקאי הנכנס ולחברי קונגרס רבים שמשתוקקים להפסיק או לצמצם מאוד את התמיכה בארגון הכזב הזה ותגרום לפרנסיו להזיע.
ההצבעה בסוף השבוע מוכיחה גם עד כמה אין תוחלת למדיניות הזיקית של נתניהו, זו שנועדה למנוע פיאסקו דיפלומטי שכזה. אימוץ "חזון שתי המדיניות", המשך משחקי אוסלו, ההקפאה דה־פקטו של הבנייה בירושלים וביו"ש, ועוד מלוא הטנא מעשים שמתאימים לזהבה גלאון, אבל הובלו בידי ראש הליכוד והוכחו כטעות פטאלית.
המדיניות הזו כשלה ועכשיו הגיע הזמן לבצע את מה שהליכוד והימין דוגלים בו מאז ומעולם. בין היתר, לבטל את הסכמי אוסלו ולהחיל את הריבונות הישראלית על שטחי סי. אולי עוד יצא משהו טוב משעשועי יום שישי האחרון.