לפני חודשיים פרסם מבקר המדינה יוסף שפירא הודעה חריגה על אודות פנייה שלו לשר צחי הנגבי, הממונה על הטיפול בענייני "בזק", "שלא לקבל בשלב זה כל החלטה בנוגע לביטול ההפרדה המבנית בקבוצת בזק או בנוגע לעריכת שינויים משמעותיים בקבוצה". המבקר הסביר שהוא בעיצומה של עבודת ביקורת בנושא הרפורמה בשוק התקשורת הנייחת, ולפיכך, "על השר הנגבי להימנע מכל החלטה בנושא זה, זאת עד לקבלת טיוטת דוח מבקר המדינה... בעוד כשבועיים". בתנועה למשילות ודמוקרטיה קראו את ההודעה הזאת של המבקר שפירא ומיהרו לשלוח לו מכתב המזכיר את הגבולות שבתוכם הוא אמור לפעול. "מעיון מדוקדק בחוק מבקר המדינה... עולה כי אין כל הסמכה למבקר להורות הוראות לרשויות, לשרים או למבוקרים אחרים", כתבו.

בתנועה ביקשו מהשופט שפירא להבהיר מה מקור הסמכות החוקית שעליה נשען כשהחליט לחלק הוראות לשר בממשלה. בגזרתו של שפירא הבינו, כנראה, שהמבקר הלך רחוק מדי, ותוך כדי נסיגה אלגנטית, הסבירו שהמבקר רק ביקש מהשר הנגבי ולא הורה לו (כזכור, במכתב עצמו נכתב "על השר הנגבי להימנע...").

הסיפור הזה הוא חלק משורת ניסיונות של מבקר המדינה לפרוש את מוטת כנפי הפעילות שלו הכי רחב שרק אפשר. בשבוע שעבר דחתה הקואליציה את הדיון בניסיון נוסף שלו לאשר תקנות שיאפשרו לו סמכויות גדולות יותר ומעורבות עמוקה יותר בטיפול בממצאים שלו בתוך משרדי הממשלה, תוך אפשרות לקבוע איזוהי ביקורת חשובה יותר לטיפול ואיזו פחות. תשאלו: מה רע בזה? הרי אנחנו רוצים שהליקויים יטופלו. זה נכון.

אלא שמבקר המדינה לא יכול להפוך להיות עוד שחקן ברשות המבצעת ובמערך קבלת ההחלטות. אף על פי שזה מגרה. אף על פי שזה מביא כותרות בעיתונים. משום שברגע שיהפוך לכזה, הוא גם יהיה אחראי לתוצאות וגם יהיה ראוי בעצמו לביקורת, או במילותיו של המבקר לשעבר, אליעזר גולדברג: "אם אתה מתערב בזמן הביצוע ואומר לגוף המבוקר מה לעשות או לא לעשות, אתה לוקח על עצמך את האחריות והופך לחלק מהרשות והגורם המבצע". 

הבעיה של מבקר המדינה היא לא רק עוד ניסיון לקבל סמכויות שהחוק לא העניק לו. תקראו את דוחות מבקר המדינה בעשור האחרון ותשאלו את עצמכם כמה מהם באו לעולם מתוך מגמה לתקן משהו, וכמה הגיעו אחרי החלטות לגיטימיות של שר כזה או אחר, שכל חטאו מתמצה בכך שהמבקר משוכנע שאם הוא היה השר במקומו, הוא היה נוהג אחרת.



קחו את הביקורת הממשמשת ובאה בעניין מבצע צוק איתן. מה בדיוק תועיל במלחמה הבאה ההכרעה בשאלה הרת הגורל "מי צדק? נתניהו או בנט", בוויכוח אם עניין המנהרות טופל כראוי טרם המלחמה? ואם יתברר שהנושא עלה בעשר ישיבות קבינט, מי קובע אם זה הרבה או מעט? האם המבקר יודע להתחייב שהשקעה גדולה יותר באיום המנהרות, על חשבון השקעה באיום אחר, הייתה נכונה יותר? האם זה בסמכותו או ביכולתו לקבוע במקום מקבלי ההחלטות במה נכון יותר להשקיע?



האבסורד הוא שאם יש משרד שראוי באמת לביקורת, זהו משרד מבקר המדינה, שנראה שחלקים נכבדים מעבודתו בזבזניים ומיותרים באופן קיצוני. קחו את הדוגמה הכי קטנה: הביקורת שלו על מימון מפלגות. אני לא יודע כמה אנשים יודעים שכל מתמודד ומתמודד בבחירות למועצה המקומית הקטנטנה ביותר חייב לדווח למבקר על כל מודעת בחירות שלו במקומון השולי והנידח ביותר, להסביר לו באיזה עיתון היא פורסמה ובאיזה עמוד, מה גודלה בסנטימטרים והאם היא בשחור־לבן או בצבע.



הוא גם צריך להציג לאנשי המבקר את חשבונית התשלום של המודעה הזאת, את פרטי הספק, את האופן שבו בוצע התשלום, לצרף הזמנת עבודה, לפרט בין אילו תאריכים נמשך הפרסום ולצרף העתק מצולם של הפרסום מהעיתון. כך על כל מודעה של כל מועמד בכל יישוב בארץ, כך על כל שלט שנתלה על מרפסת. אין ספור שעות עבודה של עובדים במשרד מבקר המדינה, שכולנו מממנים, נשרפות על הקשקוש הזה. אני מוכן להתערב שאין עוד בשום משרד ממשלתי כמות גדולה של עבודה חסרת תוחלת כזאת.



ביקורת אחת שהיה עושה מישהו על המשרד הזה הייתה עשויה להביא לסגירת חצי ממנו ולחיסכון של מיליארדים למדינה. הנה אתגר לוועדה לביקורת המדינה.