אז בצרפת נכנס השבוע לתוקף חוק חדש, שמחייב חברות להסדיר את השעות שבהן לא מצופה מהעובדים לשלוח או לענות על הודעות דוא"ל הקשורות לעבודתם. או במילים אחרות: לא להמשיך לעבוד מחוץ לשעות ולמקום העבודה. זהו כמובן חוק מקסים וצודק מאין כמוהו, אבל הרשו לי להניח שלא מדובר במהפכה הצרפתית דור ב'. גם אם החוק ייאכף ככתבו וכלשונו (ספק ניכר), מדובר בניסיון חסר סיכוי לעצור את הזמן. וכידוע לכל חייל, אין מניאק שיכול וגו'.

למה אני סקפטי כל כך (ולא רק משום שאני כותב את הטור הזה בשעת לילה מאוחרת, כפרילאנסר נטול זכויות ושעות עבודה מוגדרות)? כי מהרגע שבו האופציה לעבוד מחוץ לשעות ולמקום העבודה קיימת, כבר אי אפשר לבטל אותה. הלא גם אם העובדים הרגילים בחברה הצרפתית שתכבד את החוק ישתמשו בזכותם החדשה, תמיד יהיו עובדים חרוצים ואמביציוזיים שיוותרו עליה. ואז, ביום שבו יידרשו לערוך קיצוץ בחברה, את מי לדעתכם יעדיפו להעסיק?

יותר מזה, כפי שאנחנו יודעים היטב, חלק ניכר מהמיילים הנשלחים אחרי שעות העבודה הם דווקא ביוזמת עובדים, שמנסים להיתפס כ"ראש גדול". החוק הזה לא יוכל לעצור אותם. מצד שני, קשה גם לבוא בטענות למעסיקים הדורשים מהעובדים שלהם להישאר זמינים כל הזמן, במסגרת עולם שהרגיל את הצרכנים לקבל מענה בשעות לא סבירות, כחלק מהתחרות.

אם, למשל, לקוח פונה לחברה בשעות הערב, כדי לקבל אינפורמציה לגבי מוצר ששילם עליו כסף, ברור שבעל החברה לא יאמר לו - חכה למחר, כי אסור לי לפנות לעובדים שלי בשעה כזו. ולכן אם כבר רוצים להגן על העובדים מפני עבודת יתר (ובצדק מוחלט), הדרך צריכה להיות כלכלית. כל פעולה במסגרת העבודה שנעשית מעבר לשעות העבודה המוגדרות תזכה את העובד בתגמול כספי. ובשיעור גבוה מזה המשולם לו במשך היום. זה יקטין את כמות המיילים הלא הכרחיים, וישמיד כמעט לגמרי את המיילים ששולחים עובדים חרוצים מדי.

אבל הבעיה כאן עמוקה בהרבה, כי החיבור למיילים של אחרי שעות העבודה נובע לא רק מחובה תעסוקתית. בואו נודה באמת - חלק גדול מאיתנו למעשה נהנה מהחובה הזו, מהטעם הפשוט שהיא חוסכת התמודדויות קשות הרבה יותר. למשל, להיות עם הילדים. כן, אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר. ענייני עבודה, גם אם הם משעממים, הם פשוטים במובן הזה שמדובר בסיטואציה שבה אתה יושב לבדך מול המחשב, ועסוק בפעילות מאוד מוגדרת וצרה.

בניגוד לישיבה עם הילד, שמצריכה גם סבלנות, גם שיקול דעת, גם מאמץ פיזי, גם יכולת הקשבה וגם פניות רגשית. יודעים מה? אפילו ישיבה עם בן הזוג בערבו של יום יכולה להיות מאתגרת הרבה יותר מתשובה למיילים בענייני עבודה. אחרי הכל, האופציה הראשונה תאלץ אתכם ממש להקשיב. ועוד לחוויות מיום העבודה של מישהו אחר. לא עדיף כבר לעבוד וזהו?

במילים אחרות, העבודה היא כבר מזמן לא עניין פונקציונלי, שנועד בעיקר לפרנסה. העבודה היא חיינו, לכל דבר ועניין. ובלי שאנחנו שמים לב, היא הולכת ומשתלטת על כל זווית שלהם. זאת לא חייבת להיות העבודה במובנה הצר. גם אם אתה לא עונה על מיילים, אתה עדיין גולש באינטרנט, באתרים הקשורים לעיסוק שלך. או משתתף בקבוצת הוואטסאפ של החבר'ה מהעבודה, שמעבירים חוויות על אירועי היום.

וזה הולך ומחמיר, לנוכח העובדה שיותר ויותר אנשים לא מועסקים רק במקום עבודה אחד, במובנו המסורתי, אלא מצרפים כמה שברי משרות, או שייכים לצוותים שונים תחת אותו גג. מה שאומר - יותר בוסים, יותר מיילים, הרבה יותר קבוצות וואטסאפ.

באחד מערבי השבוע מצאתי את עצמי צופה לצד אשתי שתחיה בטלוויזיה, ולמעשה שנינו התרכזנו איש איש במסכו הסלולרי וניהלנו שיחות עבודה. מי היה מאמין שבהייה משותפת במסך הטלוויזיה תהיה משהו שבעתיד עוד נתרפק עליו, על תקן בילוי זוגי איכותי?

על הסכין

1. כמעט בבת אחת משוגרים לאוויר כמה פרויקטים מוזיקליים מקוריים לילדים, אחרי שנים של התרפקות מוחלטת על "הכבש ה–16". האלבום השני של "ילדי בית העץ", המלווה בסדרת טלוויזיה חדשה; הפרויקט "שירים לעמליה" בכיכובם של בני הזוג עלמה זק ואלון נוימן; או האלבום "האוצר" בהשתתפות דנה ברגר, אלון עדר ואחרים. זו מגמה מבורכת, בואו נראה אם תהיה לה גם היענות מסחרית.

2. כמעט כל שיר חדש של קרולינה הוא משב רוח מרענן, וזה נכון גם לגבי "ענן" - הסינגל הראשון מתוך אלבומה החדש שיושק בסוף החודש. אבל במקרה הזה, הקליפ מתעלה אפילו על השיר. איתן אשכנזי ביים ילדה בת דמותה של קרולינה קטנה מתצפתת על ליצן עצוב ונוגע ללב, בשחור-לבן, ובגילומו המרהיב של שלמה בראבא. עונג צרוף.

3. מותו של יוחנן זראי, אחד מהמלחינים הגדולים שפעלו פה בשנותיה הראשונות של המדינה ("גן השקמים", "הסלע האדום", "אחי הצעיר יהודה" ועוד ועוד) היה עצוב במיוחד, כי זראי ניצול השואה עזב את ישראל כבר בסוף שנות ה–50 ולא שב מעולם. דווקא מי שתרם כל כך הרבה לפסקול הישראלי, חי כגולה וכאלמוני במדינות אחרות, מבחירתו החופשית. זה קשה לעיכול.