1. המושך בחוטים

ביום חמישי נחקר בנימין נתניהו במעונו בירושלים בפעם השנייה על ידי חוקרי להב 433. לא בטוח שזו הייתה הפעם האחרונה. קוראי הטור הזה נחשפו בשבוע שעבר לשמו של המיליארדר ארנון מילצ'ן, כאחד מבעלי ההון שהמשטרה בדקה וחקרה באשר להענקת טובות הנאה לנתניהו. החקירה העלתה שלל רב ויקר ערך, המוערך במאות אלפי שקלים.

מילצ'ן הוא אזרח ישראלי. מעולם לא ויתר על אזרחותו ומעולם לא קיבל אזרחות אמריקאית. את הונו, המוערך ביותר ממיליארד דולר, עשה בהוליווד והוא אחד ממפיקי־העל ההוליוודיים של כל הזמנים. הוא מקורב לא רק לנתניהו: מילצ'ן הוא המושך בחוטים והמוציא ומביא בחצרותיהם של ראשי ממשלות ומנהיגים פוליטיים בכירים בישראל שנות דור. הוא גם נתפס כמי שסייע למאמצי ישראל להגיע ליכולת גרעינית (ע"פ משדר מיוחד ב"עובדה") והיה מבאי ביתו של שמעון פרס ז"ל. מילצ'ן מחזיק בישראל במניות ערוץ 10, יש לו כאן משרד, עסקים ואינטרסים.

מילצ'ן היה הספק הרשמי של סיגרים ואלכוהול למשפחת נתניהו. את הסוד הגלוי הזה מכירים כל מקורבי המשפחה. לא מדובר בסיגר כאן, ובקבוק שמפניה שם. מדובר באספקה שוטפת, בכמויות לא מבוטלות, של פריטים שערכם רב. על פי מידע שהגיע למשטרה, חלק מהאספקה הזו נעשה לפי דרישה. כך, למשל, כשהייתה מתקשרת מזכירה או מרכזנית למילצ'ן להזמינו לקפוץ לראש הממשלה בקיסריה או בבלפור, מדי פעם הייתה גם נמסרת הודעה לפיה "הקוואנטרו נגמר", או "השמפניה אזלה". נגמר? מילצ'ן היה מביא חדש.

השאלה היא אם החוקרים יצליחו להוכיח שמילצ'ן קיבל תמורה מנתניהו, או מי מבאי ביתו. על פי גורמים המקורבים לחקירה, בידי המשטרה יש סימנים כאלה. אחד מהם קשור לדיון שהתקיים בכנסת, בזמנו, בענייני ערוץ 10. העלילה בסיפור הזה עוד לפנינו, והיא תהיה מרתקת. רק אחר כך יגיע תורה של הפרשה "הגדולה", שמחזיקים החוקרים בעניינו של ראש הממשלה (על פי פרסום של גידי וייץ ב"הארץ"). נחזור לנושא הזה עוד מעט.

ביום רביעי לפני הצהריים, כשמול הקריה בתל אביב החלו הכנופיות לקרוא "גדי, גדי, היזהר, רבין מחפש חבר", ביקר אותו גדי (איזנקוט, רב אלוף, הרמטכ"ל ה־21 של צה"ל) את משפחתו של הגיבור האמיתי של אותו יום (ובכלל), רס"ן חגי בן־ארי, מפקד סיירת צנחנים, הפצוע הקשה ביותר מצוק איתן, שנכנע לפציעתו ביום שלישי בלילה. הגיבור המדומה, אלאור אזריה, שמע באותה שעה את הכרעת הדין בעניינו. אזריה הורשע, כצפוי, בהריגה. עונשו ייגזר בהמשך. אחרי שייגזר, יוכל אלוף פיקוד המרכז רוני נומה להמתיק את העונש. אם לא יעשה כן, יוכל הרמטכ"ל רב אלוף איזנקוט להמתיק.

זמנה של חנינה עוד לא הגיע, על פי חוק. את החנינה יוכל לתת הנשיא, בהמלצת הרמטכ"ל, רק אם החייל, עורכי דינו או אחד מקרוביו יגיש בקשה, כשפסק הדין יהיה חלוט וסופי. כל זה רחוק מאיתנו מרחק רב, אבל זה לא שינה לשרת התרבות, תת־אלוף במילואים מירי רגב, שכבר הכריזה שפנתה לנשיא ו"תוביל" מהלך של חנינה מהירה. אבוי למי שהפך את הגברת הזו, בזמנו, לחברה בפורום המטה הכללי של צה"ל.




2. משפחת העמים




המשוואה ברורה: ככל שהשנאה לערבים יוקדת יותר, כך הרצון להידמות אליהם חזק יותר. ההמונים שקוראים לעבר רמטכ"ל צה"ל את הססמה המלבבת "גדי, גדי, תיזהר, רבין מחפש חבר", שמכריזים כי "כהנא צדק" ודורשים להעניק לאלאור אזריה צל"ש, הם אלה שהופכים את החברה הישראלית לבבואה של החברה הפלסטינית. ישראל, שנהנתה לאורך השנים מיתרון ערכי ומוסרי מכריע על סביבתה, נשטפת עם הזרם המיליטנטי העכור שגועש במזרח התיכון כולו. כנראה שהמודל הזה נראה לנו מפתה: חברה רצחנית, שטופת אלימות ודם, נטולת ערכי יסוד, עקרונות מוסר, קווים אדומים. מעניין עד לאן זה יגיע. האם בעוד שנה או שנתיים יטבלו המפגינים בתל אביב או בכיכר ציון את ידיהם בדמם של מחבלים פלסטינים הרוגים וינופפו בהם מחלונות מוקטעה כלשהי, כמו הברברים ההם מהלינץ' ברמאללה? יש מצב. כן, בסוף אנחנו דווקא משתלבים במרחב. פמיליה גדולה ומאושרת.

אין מה שמפוצץ אותנו יותר מהדו־פרצופיות של הפלסטינים. בצדק. החליפות היקרות, העניבות המטופחות ומתק השפתיים של אבו מאזן מחד, והעובדה שהוא משלם משכורות לרוצחים פלסטינים בבית הכלא מאידך. העובדה שהם קוראים כיכרות ורחובות על שם ה"שהידים" שלהם עולה לנו בבריאות, ובצדק. היא גם טיעון פופולרי ומנצח שבו אנו משתמשים במאבק ההסברה מול העולם. ככל שננסה, לא נצליח להבין את הנרטיב הפלסטיני, הרואה בכל מי שמרים יד על ישראלי "לוחם חופש" הנלחם לתקומת עמו ומולדתו. ומול כל זה, מה שאנחנו עושים עם אלאור אזריה הוא בדיוק מה שהם עושים. אחד לאחד.

הפגנת ההסתה מול משפט אזריה. צילום: רויטרסהפגנת ההסתה מול משפט אזריה. צילום: רויטרס

אסור לשכוח ששני המחבלים שתקפו את עמדת צה"ל בפורים האחרון בחברון, לא תקפו נשים וילדים. הם הסתערו עם סכינים על עמדה של צה"ל שבה היו לוחמים מאומנים וחמושים. בניגוד לפראי האדם שמתפוצצים על נשים וילדים (גם כאלה לא חסרים לפלסטינים), המחבלים מחברון ראויים להגדרה, לשיטתם של הפלסטינים, "לוחמי חופש". הם תחת כיבוש צבא זר והם תוקפים אותו. זו האמת האובייקטיבית. אנחנו לא חייבים לאהוב את זה (אני בעד שכל "לוחם חופש" כזה יסיים את ההתקפה על חיילי צה"ל כשהוא הרוג, כי אחרת נתניהו עוד עלול לשחרר אותו בעסקה הבאה), אבל זו המציאות.

למרבה הצער, עבדל פתאח א־שריף לא נהרג מירי החיילים מיד. הוא נפצע אנושות ונותר מוטל על הקרקע ללא ניע, מנוטרל לגמרי. בשלב הזה, מגיע המותר הגדול של החברה הישראלית־יהודית על הערב רב הברברי שמסביב. יש כללים ברורים, יש עקרונות, יש פקודות. מצב שבו חייל מזדמן רואה מישהו שוכב על הארץ, שולף רובה ויורה לו בראש מטווח אפס, הוא מצב שאף צבא מסודר של מדינה ראויה לשמה לא יכול להרשות לעצמו. כשבוגי יעלון כינה את המצב הזה "כנופיות", הוא דייק. אנחנו חייבים לשמור על צלמנו כבני אנוש לא למען המחבל הפלסטיני הפצוע, אלא למעננו. אלא אם כן אנחנו ממש רוצים להיראות בדיוק כמו מה שנראה מסביבנו.

וכאן חוזרים למשוואה מפתיחת הטור הזה. שונאים את הערבים, ומתעקשים להנחיל לנו את ערכיהם. זהו איום אסטרטגי על אופיה ודמותה של מדינת היהודים, הרבה יותר מכל המחבלים שבעולם. והנה, דוגמית קטנה לתופעה: יום חמישי לפני הצהריים, אשדוד, ישראלי שומע מישהו מדבר בערבית, שולף סכין, דוקר אותו ונמלט. אכן, התגשמות החלום הציוני. שנא את הערבי, ונהג כמוהו. אנו באנו ארצה, לבנות ולהפוך לחיות בה.




3. מבחן אזריה

אישית, אני די קרוע בעניין אזריה. מצד אחד, גם לי יש בטן וגם אני, אוטומטית, לטובת חייל ישראלי בכל עימות שהוא עם אויב. אלה תחושות אותנטיות ומובנות לגמרי. צה"ל הוא הצבא שלנו, בלעדיו לא נהיה פה אפילו חצי דקה, לוחמיו הם הבנים שלנו וזכאים לגיבוי, אהבה ותמיכה באשר ילכו.

מצד שני, עיון בפרטי האירוע לא מותיר ברירה אלא להכיר בעובדה שאזריה הוציא את המחבל הזה להורג ללא סיבה מוצדקת. מקרים כאלה אירעו פעמים רבות בעבר בצבאות רבים, וגם בצה"ל. מה שמבדיל את המקרה הזה מאחרים הוא העובדה שצולם בשני סרטונים נפרדים, ברורים ולא ערוכים או מבושלים, שמביאים את הבוקר ההוא בחברון דקה אחרי דקה בבהירות מקפיאת דם, כמעט מכל זווית. הסרטונים והפצתם הוויראלית ברשת הפכו את מקרה אזריה לקו פרשת המים. למקרה מבחן. למקום שבו נדרשת אמירה ברורה, שתתפור מחדש את מה שנפרם ותגדיר את מה שנשכח. להרכב השופטים לא היה שום פסק דין אחר אפשרי במצב הדברים, והם פירקו, בצדק רב, את כל טענות ו"הוכחות" ההגנה שהוכחו כנטולות כל ביסוס עובדתי או הגיוני.

אלאור אזריה הוקף, מהרגע הראשון, בצבא שרלטנים שרכבו על גבו כל הדרך אל הפייסבוק, התקשורת והפריימריז. במקום להגיד שאיבד את השליטה לרגע, להביע חרטה, לחטוף שנת מאסר, לרצות מתוכה חצי שנה ולחזור הביתה, התפתחה סביבו תעשייה צעקנית ופופוליסטית שביקשה להפוך אותו לגיבור הישראלי החדש. אוי לנו, אם יהיה.

למי ששכח: הפייסבוק של אזריה, אביו צ'רלי ואמו אושרה מכיל אמירות כמו "ביבי יקוקסינל, מה הפסקת אש, כנס באמ־אמא שלהם", או "כהנא הצדיק צדק, צריך להעמיד לו דור המשך", או "צריך להרוג את כולם, יהי זכרם ברוך", ולדברי האמא, "גם נשים וילדים". נכון, בין טוקבקים בפייסבוק בלהט צוק איתן לבין מעשים בשטח מפריד מרחק רב. מצד שני, באותו בוקר בחברון קיצר אלאור אזריה את המרחק הזה ועשה דין לעצמו. כפי שאנו דורשים מפייסבוק להסיר את דברי ההסתה בערבית המשתוללים ברשת, כך אנו צריכים ללמוד לזהות את הסממנים הדומים המתפשטים אצלנו.

עיון בפרטי האירוע לא מותיר ברירה, אזריה. צילום: פלאש 90עיון בפרטי האירוע לא מותיר ברירה, אזריה. צילום: פלאש 90




4. רוח המפקד

בשלב הזה מגיע תורה של המנהיגות. בשביל זה היא נבראה. המנהיג אמור להורות לאנשים את הדרך, לסמן את הכיוון, כשקצת מתבלבלים. מי שגילה מנהיגות בפרשת אזריה היה שר הביטחון הקודם משה (בוגי) יעלון, והיה גם הרמטכ"ל רב אלוף גדי איזנקוט. מי שהבין את גודל השעה ביום הראשון והצטרף אליהם (אם כי באי רצון) הוא המנהיג העליון, בנימין נתניהו. לקח לו 48 שעות להבין שדבריו סותרים את התלהמות הזרם העכור, שעליו הוא רוכב בשנים האחרונות. כש"הנסיך הארי" הישראלי, יאיר נתניהו, הראה לאביו מה קורה ברשתות החברתיות, התהפך המנהיג על שר הביטחון והרמטכ"ל והוא רוכב מאז על הנמר.

השיא החדש הגיע ביום רביעי, לאחר הקראת הכרעת הדין. כשבחוץ מגדפים את הרמטכ"ל, מאיימים על השופטים ומצמידים אבטחה לתובע, נדב ויסמן, התעטף נתניהו בשתיקה נוגה. רק בשתי דקות לשמונה, על המהדורות, הוא הואיל לפרסם כמה מילים מגומגמות בפייסבוק שנחתמו ב"אני תומך בחנינה לאלאור אזריה". אכן, מנהיג.

מדהים שלאורך כל היום לא הצליח נתניהו לחלץ מפיו כמה מילות גיבוי לרמטכ"ל, לצמרת צה"ל ולמערכת המשפט הצה"לית. מדהים שלאורך כל היום המשיך להתעלם מפקודות הצבא, הוראות הפתיחה באש, פסק הדין המנומק והמהדהד וכל שאר ההבלים הללו. מה הפלא שסגניתו של נתניהו במשרד החוץ, ציפי חוטובלי, צייצה ביום רביעי אחר הצהריים את דעתה המלומדת על פסק הדין, והגדירה את משפט אזריה כ"משפט ראווה עם סוף ידוע מראש". חוטובלי בחורה מוכשרת (באמת). היא שכחה שהדברים שאמרה מכתימים מערכת משפטית ששופטת מאות ואלפי אסירים פלסטינים מדי שנה. מערכת משפטית שנהנית, עדיין, מלגיטימציה ומהערכה בינלאומית נרחבת (בעיקר בזכות בג"ץ). במאמציה לקפוץ אף היא על גבו של הנמר, היא כורתת את הענף שעליו כולנו יושבים. כי אם המערכת הזו עושה "משפט ראווה" לחייל, קל וחומר שתנהג כך מול אסירים פלסטינים, לא?

ככה זה כשרוח המפקד מגיעה מהבית ברחוב בלפור, שיונק מביבי הפייסבוק. כשבהמת רשת מפרסמת פוסט שבו נכתב כי השופטת מאיה הלר היא בת דודה או אחות של טלי פחימה, ההשראה ברורה. הכל מותר והרשות נתונה. הרי הדבר היחיד שבאמת מעניין את ראש הממשלה הוא לא לפגר אחרי נפתלי בנט, שתמך בחנינה לפני שבועות רבים. כי מה שחשוב לנתניהו זה לא פרצופה של המדינה וערכיה, אלא המנדטים של בנט שישמשו אותו, כך הוא מקווה, גם בפעם הבאה.

ביום חמישי בבוקר, בכותרת הראשית של הביטאון המשפחתי, קיבלנו את ההסבר האקדמי: 70% מהציבור בעד חנינה. כך הכותרת. וזה סדר השתלשלות הדברים: קודם בנט מדבר, ונתניהו רושם לפניו. אחר כך הביביתון עורך סקר. ואז מצטרף גם נתניהו. אחריו מגיע לאחרונה גם יאיר לפיד. למנהיג יש עתיד יש לפחות נסיבות מקילות. הוא שואף לרשת את נתניהו ומאמץ את דרכיו. המבחן של לפיד יהיה מה יעשה אם וכאשר יישב במקום נתניהו. האם ימכור את נשמתו למולך הרייטינג והלייקים בפייסבוק, או יגלה מנהיגות אמיתית, הנחוצה לנו בימים אלה יותר מכל דבר אחר.




5. הצדיק האחרון

"אני חושב שהמדינה ירדה מהפסים. מאוד מדאיג אותי הפסטיבל הזה סביב אלאור אזריה. צריך לתת גיבוי חד־משמעי וברור לרמטכ"ל ולצה"ל, בעיקר לשופטים שאמורים לשפוט לפי הראיות והעובדות ולא לפי הלך הרוח הציבורי או התקשורתי. טוב שצה"ל יודע לטפל באירועים כאלה גם באמצעות בירור משפטי. צריך להרוג מהשורש את התופעות של איומים על שופטים ולהעניש את האחראים. אלאור אזריה הוא טרגדיה אישית, בוודאי שנהמת הלב מבינה את מה שקורה ונחמץ לבנו. אבל לא יכול להיות שצה"ל יהפוך למיליציות ולא כל חייל יחליט מה הוא עושה".

חנינה לאזריה? "אני לא שולל את האפשרות הזו, אבל בוודאי שלא עכשיו, כשההליך המשפטי עדיין בעיצומו. אולי בהמשך. אנשים לא מבינים שזה שומר על חיילי צה"ל ומפקדיו. העובדה שהעולם יודע שאנחנו יודעים ויכולים לטפל במקרים כאלה לבד. מדינה שיש לה מערכת שיפוט עצמאית ורצינית, כולל שיפוט צבאי, היא מדינה שחייליה וקציניה לא חשופים למערכת שיפוט זרה. האלימות הזו תפלוש בסוף למערכת המשפט הרגילה. אני מאלה שמבקרים את מערכת המשפט, ולפעמים גם את בג"ץ, אבל יש הבדל חד בין ויכוח לבין הסתה ואלימות".

אז איך אתה מסביר את המרוץ הפופוליסטי של רוב חברי מפלגתך הפוליטיקאים בעניין אזריה? "כולם נכנעים להלך הרוח התקשורתי או הפייסבוקי, אנשים עושים את החישובים הפוליטיים. זה נורא ואיום בעיני. חשוב לי להשמיע את הקול הזה, כי אני מבין שאני כמעט היחיד אצלנו במפלגה".

מי הדובר? יובל שטייניץ, חבר כנסת ושר בישראל. נדמה לי שכרגע, הצדיק היחיד במפלגת השלטון. ביום חמישי בבוקר, בשיחת טלפון.

הצדיק האחרון בליכוד, שטייניץ. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90הצדיק האחרון בליכוד, שטייניץ. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90




6. ייסורי נפתלי

כתבתו של ברוך קרא השבוע ב"המקור" על אודות מני נפתלי, הפכה קרביים. אני מכיר את החומרים הללו היטב, כמי שעוקב ומלווה את נפתלי בפליאה רבה בשנים האחרונות, ובכל זאת. הכתבה הציגה במרוכז את מסע הרדיפה הכוחני שניהלה משפחת נתניהו, באמצעות שליחיה ושלוחיה, באיש האמיץ והנחוש הזה. להביט במראות ובקולות, ולא להאמין שזה אכן קרה.

לראות את ניר חפץ עומד ומאשים את אב הבית נפתלי בהוצאות מעון ראש הממשלה, לאחר פרסום דוח מבקר המדינה, בלי למצמץ. המזימה החובבנית להעליל עליו כי גנב מצרכים מבית ראש הממשלה והביאם לקרוביו בעפולה (עורך דין נכלולי שהוא גם קרוב משפחה של שרה מהליכוד שחבר לנוכל מקומי). ובראש ובראשונה, הניסיון להדביק עליו הטרדה מינית, שלא הייתה ולא נבראה.

המשטרה נאלצה לחקור, וממליצה לגנוז את התיק מחוסר אשמה. הפרוצדורה החקירתית גרמה לכך שרישיון הנשק של נפתלי יישלל והוא ייפלט מעבודת הדחק שבה ניסה להמשיך לפרנס את משפחתו. על הדרך, נחשפו ב"המקור" הקלטות וממצאים נוספים, שמתארים את מה שקוראי הטור הזה מכירים מצוין לאורך השנים: קן הקוקייה.

כל זה קורה במדינת ישראל 2017. מדינה שטוענת שהיא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". מפכ"ל המשטרה ממשיך להדס ברחבי הארץ ולתכנן את ביאת המשיח, ביודעו שאדם חף מכל פשע שקרע את המסיכה מעל הנעשה במעון ראש הממשלה הגיע לפת לחם בגלל הבירוקרטיה המשטרתית. אחר כך משסה המפכ"ל הזה את שוטריו בנפתלי במהלך הפגנה חוקית מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, שפרסם השבוע הודעה ארוכה, מתפתלת, חנפנית ומצטדקת על כל התיקים שהואיל לסגור נגד ראש הממשלה, בטובו הרב, בלי שחקר אותם כלל וכלל ("בדיקה" אינה חקירה, נקודה). הכל קורה, הכלבים נובחים, השיירה עוברת.

להביט אחר כך בעו"ד יעקב וינרוט, זה שהשיג בעורמה פגישה עם היועמ"ש הקודם כדי להפציר בו לסגור את תיקה הפלילי של שרה נתניהו בגלל "מצבה הנפשי", מסביר לנו ששנים רודפים את בני הזוג האומללים האלה ואין כלום, כי לא היה כלום. וינרוט, שהציע לווינשטיין להיות מנהל העיזבון שלו באותה שיחה (וינשטיין הרים גבה, שמא יש כאן רמז לניסיון שוחד), טען בראיון טלוויזיוני כי גם תיק "ביביטורס" הוכח כלא היה ולא נברא. ובכן, מכובדנו עו"ד וינרוט: תיק "ביביטורס" מעולם לא נחקר. לא על ידי וינשטיין, ולא על ידי מנדלבליט. הוא מכיל אין ספור ממצאים שמצדיקים חקירה פלילית מיידית וכתב אישום חמור. התיק הזה טויח ביד אמן על ידי המערכת, שכללה גם שוטרים בכירים.

וחוץ מזה, תפקידה של התקשורת הוא לערוך תחקירים ולהביאם לידיעת הציבור. גם אם אין להם השלכה פלילית, יש להם חשיבות ציבורית. עיתונאי לא נמדד במספר כתבי האישום שלהם גרם, אלא במספר החשיפות, הגילויים והתחקירים שערך. בעניינה של משפחת נתניהו, נדמה לי שהציבור כבר יודע את האמת. לפחות הציבור שמעוניין לדעת אותה.




7. סימני חיים

במפלגת העבודה רחש־בחש. לא שאני יודע מדוע העכברים שוחים דווקא לעברה של הספינה הטובעת, אבל בכל הקשור למתרחש במסדרונות הפנימיים, המפלגה מגלה חיוניות ותסיסה. בשבוע שעבר הצטרף השר לשעבר המוערך אבי גבאי.

השבוע אפשר לבשר, סופית, על גט כריתות בין יצחק הרצוג לאיתן כבל. הפאוור קאפל של העבודה ז"ל, וחסל. במקומם, קבלו את ירח הדבש החדש: כבל חובק לאחרונה את שלי יחימוביץ'. זה אמיתי. הציר הזה חי, קיים, ובקרוב יבעט. כבל השתעשע לא מעט לאחרונה ברעיון להתמודד מחדש על תפקיד מזכ"ל המפלגה. יחימוביץ', למרבה הצער, לא הייתה יכולה להבטיח לו תמיכה (פירוש הדבר היה בגידה באיש שלה, יאיא פינק, שרץ לתפקיד). אבל זה לא פגם בהתחממות היחסים. כבל שוקל להתמודד על ראשות המפלגה. למרות הצפיפות המסתמנת. הדיל בינו לבין יחימוביץ' פשוט: הוא יעזור לה בהסתדרות, היא תעזור לו במפלגה. מה שיבוא קודם.

יחימוביץ' ספגה חבטה מסוימת לאחרונה כשהתברר לה שידידה, השר חיים כץ, לא יתמוך בה במאבק בהסתדרות. חורשי רעתה של יחימוביץ' (ויש רבים כאלה) טענו ששלי מתכוונת לרוץ בבחירות להסתדרות על הטיקט של הסיעה של כץ. יחימוביץ' מכחישה בתוקף רב. לא היה, לא נברא. היא לא תרוץ בשמה של סיעת כץ בשום מקרה. הדבר לא היה על הפרק. יכול להיות שהיא תרוץ על הטיקט של סיעת כבל? מאוד יכול להיות. השבוע נצפה הזוג במסעדה בתל אביב, במשך שעתיים רצופות. יחימוביץ' עוד לא החליטה אם לרוץ להסתדרות או לא. המזכ"ל המכהן, אבי ניסנקורן, במאמץ לכרות בריתות עם כל הסיעות והיריבים האפשריים. בינתיים תקעה לו יחימוביץ' מקל בגלגל חשוב (כבל).

עושה רושם שזוהי רק ההתחלה. אבי גבאי הביא כבר קרוב לאלפיים מתפקדים. גבאי מקורב גם לרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי. יש רינונים שלפיהם גבאי הוא הסנונית שתבשר את בואו של אשכנזי לעבודה. השמועה עושה לה כנפיים, רק לאשכנזי עוד לא הגיעה.

יחימוביץ' אמרה, בתגובה לשאלתי על יחסיה עם כבל: "זה נכון שאיתן ואני ביחסי ידידות תקופה מאוד ארוכה. אני מאוד מעריכה את העבודה המעולה שלו בוועדת הכלכלה ואת העבודה הטובה שעשה במתווה הגז. מצד שני, לא קיים בינינו דיל, אני אקבל את ההחלטה הפוליטית שלי בלי קשר אליו, והוא יקבל את שלו בלי קשר אלי".

bencaspit5@gmail.com