שבוע נגמר, שבוע חדש מתחיל ואיתו בינגו המושב הגדול נפתח שוב כדף חלק: איזה מהבתים ייפרץ השבוע? בשבוע שעבר הטבלה הסתכמה בשתי פריצות ובארבעה ניסיונות פריצה, ובשביל מושב שמונה פחות מ־50 משקים ומספר זהה של בתים בהרחבה, אתם חייבים להודות שמדובר בנתונים לא מבוטלים. ככה זה בכל שבוע. המדד המשכנע ביותר הוא כמובן פתיחתה של קבוצת וואטסאפ שמדווחת על תנועות חריגות במושב ועיקר פעילותה: הקפצתם של כל מי שנמצאים בקרבת מקום ברגע נתון שבו נשמעת אזעקה מאחד הבתים. אנחנו קוראים לה ״התדר השקט להודעות דחופות״, אבל מי שחבר בקבוצה יודע ששקט - הוא לא.

את טבילת האש שלנו כבר חווינו שלושה שבועות לאחר שעברנו לכאן. אז כתבתי כאן שמצאנו לנו יופי של פורצים שהשאירו את הבית כל כך מסודר ונקי עד שבקושי שמנו לב שפרצו לנו. הלוואי שיכולנו לתת את הפרטים של הקבוצה כהמלצה רשמית יותר לטובת בעלי בתים שהתנסו בפריצות אלימות יותר, אבל לצערנו המשטרה לא יכלה לספק לנו תשובות. מאז הצליחו פולשים להגיע כמעט לכל בית בנחלות ובהרחבה. אם הצליחו להיכנס - לקחו חפצים של ממש, אם נכשלו - עדיין הצליחו לבזוז את תחושת הביטחון של התושבים.

נדמה שהתדירות הולכת וגוברת. בזמנו אמרו לנו שמדובר ב״גלים״. אחת לזמן מה מגיע מין ״גל״ כזה של פריצות, אבל הוא עובר בסופו של דבר והכל חוזר להיות שליו, כנראה עד ש"השותפים שלנו לרכוש" מעריכים שצברנו מספיק רכוש מחדש שמצדיק את הפעילות שלהם. סליחה על הקלישאה, אבל ההרגשה היא יותר כמו צונאמי. לפי ההיגיון שלי כבר אין מה לגנוב - באמת שעברו כאן על כל הבתים ורוקנו אותם מחפצי הערך האמיתיים. לנו נשארו שני לפטופים ומסכי טלוויזיה שאולי כדאי שייגנבו כבר כדי שנחליף אותם במשהו שמתאים למאה ה–21. שמעתי שיש דבר כזה שנקרא סטרימר וכל הצעירים משתמשים בו. גם באוטו אף אחד לא יסכים לגעת ובכל זאת, בכל פעם שהכלב נובח בשעות הערב, אני מיד מוודאת שאלת הבייסבול שמונחת על יד המיטה נמצאת בהישג יד ומקווה שזו שוב רק הכלבה של השכנים שאיצקו רואה בה אויבת מרה ללא סיבה.

באופן טבעי זה גם הנושא החם בגינת השעשועים ובמפגשים של ההורים בתחנות ההסעה. למעשה, אנחנו מרכזים עכשיו מאמצים להסתיר את העניין מהילדים כמעט כמו שאנחנו מתאמצים למנוע את המשך הפריצות. הם מבחינתם גרים עדיין בגן עדן, פרט אולי לילדים מהבית ההוא שגנבים אשכרה דילגו מעל המיטה שלהם בזמן שישנו כשנכנסו דרך החלון לגנוב מחשב ומפתחות או משהו עלוב כזה. ככה בקלות, להעביר את הרגל מספיק בגמישות כדי שלא ירגישו, יתעוררו ויעירו את ההורים שלהם. מעניין אם יש לגנבים האלה ילדים.

מנגנון הגנה

נראה לי שצריך הרבה אומץ כדי להיכנס לבית של מישהו אחר ככה בלי הזמנה. זה הרי לא מעשה נואש של אנשים רעבים ללחם שמפלחים לחמנייה מבית עסק כדי לתת לילדים ולשרוד. אלה פריצות שנעשות בתחכום, תוך בחינת פחי האשפה של הבתים כדי לבדוק אם יש מי שנמצא בבית ועוד שלל שיטות עלובות שאולי כדאי שלא אתאר בעיתון. הם תולשים סורגים ומתגברים על אזעקות, מרעילים כלבים, מגיעים באור יום או כשדיירי הבית ישנים - לא ברור מה נועז יותר. זה המקצוע שלהם. רק בשבוע שעבר שמענו על אחד עירוני כזה שהזמין פורץ מנעולים כדי שיעשה בשבילו את העבודה המטונפת וקיפח את חייו כשבחר להיתלות על מזגן בניסיון לברוח. מעניין מה הוא חשב שהיה במשרד הזה ששווה את הסיכון?

מנגנון ההגנה שלנו מבאס אותי לא פחות. בוודאי שיש רצון לתפוס אותם על חם, לפרק להם את הצורה ואז להעביר אותם אחר כבוד למשטרה, אבל בפועל, אנחנו בעיקר רוצים להוציא להם את החשק, כך שיבינו שכאן ייאלצו להשקיע מאמץ גדול מדי ולכן כדאי להם לוותר ולעבור למקום אחר. במקום האחר כבר ידאגו לעצמם.

כל המושבים בסביבה מנסים את מזלם ומתקינים מצלמות ברחובות, מתגברים את השמירה האזרחית, מחזקים את הגדרות - אבל המנוולים ממשיכים להגיע. יונתן, השוטר מספר אחת, עושה כל מה שהוא יכול ומגיע תוך זמן קצרצר. מספרים שהוא עונה בכל מצב, מתוך שינה או באמצע מקלחת. זה עדיין לא מספיק. אז מה עושים? זו פשיעה קטנה מדי עבור סדר העדיפויות של המשטרה? צריכים לקרות כאן מספיק מקרי “שי דרומי״ כדי שסדר העדיפויות הזה ישתנה? יחידת האבטחה המושבית שהקמנו מפוארת ונותנת עבודה ונוכחות, אבל איך יכול להיות שאנחנו צריכים לתלות את יהבנו (וביטחוננו האישי) ביוזמה אזרחית עצמאית?

כמה שקט וירוק כאן. יש כאן חיי קהילה כמו שחלמתי עליהם, דררות יונקות מיץ קלמנטינות ישר מהעץ וילדים שרצים יחפים בבוץ, ועדיין שנתי טרודה. ברגע שיורד החושך, יורד עלי גם הפחד שאורחים לא קרואים ייכנסו אלי הביתה כשמשפחתי ואני נוכחים.

אין לי פתרון, רק דאגה עמוקה מהפעם הזו שתסתיים לא רק בנזק לרכוש.