עד כמה אנו מיטיבים להכיר את המזרח התיכון המוסלמי? עד כמה אנו מבינים את מה שמתחולל בו מאז 2011? ובהקשר זה, האם טראמפ וצוותו מבינים? איני יודע. אבל אני יכול להמליץ לנשיא ולכל איש שוחר דעת לקרוא ספר חדש שראה אור בימים אלו. שם הספר הוא "המזרח התיכון: המשבר הגדול מאז מוחמד". כתב אותו פרופ' חגי ארליך, מגדולי המזרחנים שלנו, לדעתי.

נקודת המוצא היא שכדי להבין טוב יותר מה קורה באזורנו מאז 2011, צריך להכיר את העבר הרחוק ואת התהפוכות שעברו על האזור שלנו. העבר הרחוק של האזור הוא רלוונטי עתה, כאשר רעיון מדינת האסלאם והחליפות מניע ארגונים כמו דאע"ש, ומרכיבי החברה המוסלמית המסורתית, כמו השבט, המשפחה, הכת הדתית והעדה, שבו לשחק תפקידים ראשיים. מאז החלה האימפריה העותמאנית לרדת מגדולתה במאה ה־18, עברו על המזרח התיכון וסביבתו 12 משברים/תפניות גדולים לפני 2011. שני האחרונים שבהם התרחשו בעקבות מלחמת ששת הימים ב־1967: עלו משטרים ערביים דיקטטוריים שהקנו לאזור יציבות במחיר דיכוי; ובד בבד נכנסו לזירה הערבית שתי מעצמות אזוריות לא ערביות בעלות גוון דתי אסלאמי: איראן וטורקיה.

המשבר הנוכחי הוא ה־13 במספר, והוא הקשה ביותר, העמוק ביותר והאלים ביותר מכל 12 משברי העבר של האזור. זהו משבר של התפוררות מדינות הלאום הערביות שנוצרו בראשית המאה ה־20; זהו משבר דתי שבו האסלאם הפוליטי מנסה לתפוס את מקום מדינת הלאום, כאשר הוא עצמו מפולג ומסוכסך במאבקי דמים; זהו משבר הערביות מול כוחות שאינם ערביים: טורקיים ואיראניים.

אל המשבר הגדול הזה אפשר להוסיף שני "משברים" נוספים, שיכולים לשמש מצפן חשיבה לעתיד: האחד, המערב שכבש את האזור בזמנו טעה בשני דברים מרכזיים בחשיבה: שאפשר להקים מדינות לאום בארצות ערב, כמו באירופה, ולשרטט להן גבולות, ושהן יתפקדו כמו באירופה; ושאפשר להקים משטרים דמוקרטיים, והחברה והשלטון יאמצו אותם לחיקם, כאילו היו משטרים במדינות מערביות. צריך לזכור שהאמריקאים הם שלחצו עלינו לתת לחמאס להשתתף בבחירות לרשות הפלסטינית, בשם הדמוקרטיה.

השני, לא המודיעין, לא האקדמיה, לא התקשורת, לא המדינאים והפוליטיקאים (אולי למעט פרטים בודדים) חזו את המשבר הזה, כפי שבעבר לא חזו את המשברים השונים שהאזור עבר. כפי שלא חזו את המשבר הגדול של נפילת ברית המועצות. כנראה ענן האבק המסתיר מפנינו את העתיד הוא סמיך, ועדיין אין טכנולוגיה שיכולה לחדור דרכו ולראות את העתיד.

אבל אי אפשר לה למדינה בלי לנסות לשרטט את תרחישי העתיד, חרף המודעות שמה שיתרחש יהיה התרחיש שלא נצפה. דבר אחד מרכזי, אני חושב, צריך להנחות את קובעי המדיניות אצלנו, יהיו אשר יהיו: חוסר היציבות, האנרכיה והאלימות של המשבר ימשיכו לאפיין את האזור, עם אי־ודאות קשה מה ילד יום. כל מי שחולם על מצב של שלום ורגיעה, צריך לדעתי לאפסן אותו. זהו זמן לזהירות, לשיקול דעת, להימנעות מהרפתקאות או ססמאות מתלהמות מימין ומשמאל. ושוב: בשום אופן לא לדחוף את האף שלנו לקלחת האזורית, וגם לא לפלסטינית הפנימית, אלא אם כן אין ממש ברירה.