"מאמי, בוקר טוב. אני יודעת שאתה בקפה, אז אל תתחיל אפילו לשקר. יש לי כמה משימות בשבילך, ויש לנו פגישה בגן".
בוקר טוב, כפרה, השבוע זה לא זמן טוב. חוץ מהמטלות הרגילות אני עובד על הדיאלקט הסינגפורי של העברית שלי.
"מה? אני לא מבינה ואני מאוד עסוקה. על מה אתה עובד?".
מה, לא שמעת את ראש הממשלה שלך? הוא אמר שישראל וסינגפור הן נשמות תאומות. איך לא שמעת את זה? ועוד המלך התאום שלו תפס אותו בשקר, כרגיל.
"תקשיב לי טוב. אין לי סבלנות לשטויות שלך. אני צריכה שתעשה כמה דברים, ומחר ברבע לתשע אתה בא איתי לגן. מתי אני צריכה להעיר אותך כדי שתהיה אנושי לצוות? אל תעשה לי שם בלגן, אני מזהירה אותך מהיום".
רבע לתשע? מה אני בן 4? איך קבעת שעה כזו? מה היה רע ב־12:00?
"הצוות עסוק, יש להן הרבה משימות, הן לא עובדות בשעות שלך".
בסדר, די תרגיעי, אל תהרגי לי את הקפה. מה יצא באבחון? כפי ששיערתי? הילד גאון? את יודעת שפוצו הביאה לי 91 בעבריינות נוער ו־76 בשחיתות ודמוקרטיה? אבא שלה בחיים לא ראה ציונים כאלה! פעם אחת גירדתי 70, אבא שלי קנה לי אוטו מרוב בהלה על זה שהשתדלתי.
"ידעתי שהיא תצליח. אם לא הפחד שלה מבחינות, היא שווה 100. היא הרי סופר־אינטליגנטית. וגיא לא גאון. הוא ילד חכם ונבון. גאון הוא לא, תסתגל".
אמרתי למאבחנת שתראה את הכוח המתפרץ שלו, את היציאה מהמקום לכל כיוון, מהירות שווה בשתי רגליים, חזה קדימה, מרים רגליים גבוה בריצה, סינרגיה בין הידיים והרגליים. היא ציינה את זה בדוח שלה?
"אוי אלוהים. הוא לא נבחן לנבחרת ישראל בריצה. הוא לא גוזר מי יודע מה, הוא מאבד סבלנות. צריך לעבוד איתו על זה".
הוא לא גוזר טוב, כיפוש, זה מדאיג אותך? את הכרית שלי הוא גזר מצוין. חוצמזה, מה קרה? אז הוא לא יהיה מעצב הבית של כריסטיאן דיור, ואינשאללה גם לא יהיה גיי. אני עוד לא מבין מה הבעיה.
"הבעיה היא שאין לו גבולות. הוא ממצה מהר ומאבד עניין מהר".
כיפוש, שמעתי מספיק ויש לי השגות. הרי הייתי שם, והמאבחנת אכלה לו את הראש. בחיים שלי לא הרכבתי פאזל, לא ציירתי קו ישר, וכאשר ניסיתי להבריג בורג אמא הייתה צוחקת ומזמינה פראמדיק. רק אבא היה עצוב, ואמר שהילד סתום, ואיך אביא פרנסה. גיא כמוני, הוא לא משתגע על חדרים סגורים. אבל איך הוא היה עם הכדור? תגידי כבר מילה טובה.
"אתה לא דוגמה לכלום, והוא לא יבלה את שנותיו במערכת החינוך בחצרות עם כדור. למה אתה חייב להכניס את עצמך בכל דבר? ולמה אתה מתעמת איתי? מחר ברבע לתשע, אני אעיר אותך בשבע וחצי. יש מצב שתתגלח ותלבש ג'ינס?".
לא ג'ינס, כפרה, אני אלבש חליפה של ארבעה חלקים, ואנעל נעליים שעשויות מעור תנין שעיצב מישהו שיודע לגזור ישר. זה מה שאת רוצה שהילד שלך יהיה? תדמנית? תקשיבי, תדאגי שהפגישה תהיה בחצר, כדי שאוכל לעשן כי אחרת אשתגע, ושיהיה לי כיסא נורמלי. הכיסאות הקטנים האלה יוצרים לי בקע בסרעפת, בגלל תנוחת הישיבה.
"בסדר, הבנתי. הכל אצלך זה מבוא לבדיחה. אדבר איתך בערב, יש לי עבודה. אמיתית, לא כמוך".
מסכן הילד. כמה עוד יחפרו לו בראש בסטאלג של מערכת החינוך, והוא רק בהתחלה. התפקיד שלי הוא למזער את הנזק האקוטי, כי כיפוש ממש התמכרה לאבחונים. איך שהיא מרכיבה משקפיים וניגשת למחשב, אני יודע בלב שאיזו חברה המליצה על אבחון מ־ד־ה־י־ם שישנה לילד את החיים. בסוף הרי זה ייגמר בריטלין, והילד יגלה את הסם מוקדם מהצפוי.
***
או, הנה אסי, נדוג אותו. הא, בנאדם מה נסגר איתך? מה קורה עם סער, סיים צבא כבר?
"הא קוף, עוד פעם אתה עם העיתונים על השולחן? אתה גם קורא אותם, או שזה רק פרופס, לספוג את הקפה שנשפך? כן, סער סיים. את הסגן יקבל רק במילואים כנראה, כי היו לו חוסרים בביקורת, וחטף נזיפה מהמח"ט. מבחינתי, שיהיה טוראי, עשה אותי ואת אמא שלו זקנים בארבע שנים וחצי האחרונות. עכשיו הוא משגע אותי. רוצה שאנצל קשרים שיקבלו אותו לגרינפיס, להגן על לווייתנים באוקיינוסים".
סחתיקה, אסי, הילד מדהים, מה הבעיה שלך?
"האישה לא רוצה. היא רוצה שיתחיל ללמוד באוקטובר וישפר פסיכומטרי. בינתיים הוא מסריח לי את הבית מהעישונים, מפרק את כרטיס הפלסטיק של אמא שלו ומתופף חמש שעות ביום. אני מדבר אליו, הוא לא שומע בגלל האוזניות, ומסמן לי לצאת, יענו אני דופק לו את הקצב. אני קונה אקדח טייזר, נשבע לך".
הילד נשמע לי בריא מאוד, ואתה יוצא בזול. הוא היה קצין חובשים, היה יכול כבר להיות דפוק על מורפיום או איזה כימיקל, עשב זה פארש. אתה היית יותר גרוע.
"כן, הייתי. בגלל זה אני פוחד עליו. מה כתוב בעיתונים? יש לך פה קשרים? תזמין בשבילי תפוזים עם סלק".
וואו, קוקטייל בריאות, כבר מגיע. כמה אתה רוצה לחיות, נבלה?
"כל זמן שה'אורדון' עוד עובד. ראיתי את התחקיר בערוץ 2 על בית החולים הסיעודי, איך מתעללים בקשישים. השבעתי את הילד שהוא לא נותן לי להגיע לאחד כזה. שהוא מארגן לי דיגניטאס בארץ. משקה אותי לימונדה וגומר אותי. מאחותו אני לא מצפה לכלום. היא קסנטיפה (החתול של גב' פשקוביצי מתוכידס, אני חושב. אני ואסי מהדורה עתיקה של מפגרים) כמו אמא שלה, תחזיק אותי בחיתול 20 שנה כדי לשחוט את הפוליסה. מאז שהיא התחתנה עם הברזילאי אני לא יכול להביט לה בפרצוף, ועירית כל הזמן מזהירה אותי לא לצאת עליו".
די, בנאדם, מספיק להתרגז, עוד שנייה נסתמת לך שוב הפומפה. למה אתה לא מכניס אותו לעסק של הצמיגים? גם אתה היית טינף עד שאביך נתן לך את הביזנס. הרי היית סטודנט שמונה שנים, ואין לך תואר. תן לו צ'אנס.
"תגיד, קוף, שוב נפלת לשטויות? הוא לא בעניין של עבודה. איך עירית אומרת לי כשאני מבקש ממנה לבדוק לי לחץ דם בערב: 'אסי, סיל הוא אמן. קפוארה זו אמנות. תן לו לבנות את עצמו בקצב שלו'. אתה מבין? מגדלים ילדה, בסוף היא מביאה לי רקדן שחור שכל היום בים. תביא לי סיגריה לפני שאני שובר כאן משהו".
אבל הפסקת אחרי הצנתור, או שלא?
"כן, הפסקתי. רק פה ושם כשאני מתרגז. אתה יודע איך תפסת אותי? הייתי כאן בבנק, לבדוק את החשבון שלהם, אני הרי ערב לה מגיל 18. מה אגיד לך, באה לי צרבת מהמצב, אז העברתי לה 25 אלף שקל. תגיד, קוף, כמה עולה היום להוריד אותו?".
עזוב אותך, סגרו את הכנופיה של אבנר הררי בכלוב, זה לא זמן עכשיו, תרגיע במיידי.
"תגיד, מה אתה אומר על גלעד ארדן ועל המפכ"ל? השוטרים ירו שם דו־צדדי, הורידו את הבדואי המסכן, קבעו שהוא מחבל מסוכן וגם כל הכפר זה דאע"ש, וכלום לא קרה. עכשיו מתאמים גרסאות במח"ש, וימכרו לנו איזה סיפור שהיה לו תת־מקלע והוא דפק בהם היקפי, אז הירי מוצדק".
אתה צודק, אסי, המדינה הזו פרטייה. בכל דמוקרטיה סבירה שניהם כבר לא בג'וב. אבל אני עקרונית לא מאמין לאף אחד: קולקציית האפסים, אגם הדרעק, משטרה, צבא, לעולם לא תדע את האמת לאמיתה. אם הקורבן היה יהודי, אז היו סוגרים בשקט עם המשפחה על כמה לירות, ושאסור להם לקשקש אצלנו, הלבלרים. אבל על הבדואים אנחנו עבדאיית. אולי ניתן לאלמנה ארבעה דונם ומאה ראש כבש.
המכבסה עובדת, אסי, תבחר אתה אם אתה רוצה כביסה עדינה או בצבע. לטיפוס כמו ארדן אני לא נותן להיות מזכיר ועד הבית אצלי. הוא לא בודק, ישר מפציץ, בלתי אמין בעליל. עכשיו הוא אומר שיש קמפיין לחסל אותו. אתה מבין שקולקציית האפסים שמנהלת אותנו לא שמה ז' בכיוון שלנו. יש כאן שתי גופות, שוטר יהודי ומורה בדואי, אבל אותו רוצים לחסל. לך תבנה מדינה עם סמרטוטייה כזו שמנהלת אותך.
עאלק דין הבוחר. מה, הבוחר קבע שאתם חייבים לשקר כל הזמן?
"שמע, ראיתי אתמול את החומר שצילם עקיבא נוביק בטורקיה, עם השרה מירי רגב. אני אומר לך, קוף: פיפי, ממש פיפי. הם רוצים שני פילים, היא רוצה איזו חתיכת אבן מהמוזיאון, על יחזקאל או חזקיהו, ועושים זבל מהסחורה. ועוד מישהו צועק שם ברקע: תני להם מזל"ט, רק לא פילים. אני אומר לך, בכיתי עם דמעות מהצחוק".
גם אני ראיתי, והעברנו דאחקות, עד שפתאום בא אדם מבוגר לקפה, ואמר שאנחנו בושה.
"קופמן, תתבייש לך. מירי לא בהמה כפי שקראת לה, היא מהפכנית".
הרצנתי תוך שנייה. אתה צודק, אדוני, היא ממש אחותו התאומה של צ'ה גווארה. וגם היא יותר מתקדמת, כי צ'ה היה רק סגן, והיא תת־אלוף. אתה ממש צודק, אדוני.
אסי התפוצץ מצחוק. "אין עליך, חלאה. הכל אתה יודע. יאללה, תזדכה על הקשיש".
מספיק, אסי, אדם מבוגר, תן לו בכבוד. הנה עכשיו קיבלתי אישור על המשלחת של מירי־צ'ה. עשרה אנשים יצאו איתה לגזיאנטפ, כולל סמנכ"ל משאבי אנוש של המשרד. מה אתה יודע, אסי, אולי הוא מומחה בזואולוגיה, ויעביר לטורקים את הפילים.
"די מספיק, קוף, טו מאץ' אינפורמיישן. לא רוצה לדעת, כי תכף אני מדמיין שאני בהתקף, ועוד רגע אני מאושפז".
צודק. מה אתה אומר על גזר הדין של אלאור אזריה? אתה הרי אבא לקצין שרק השתחרר.
"ברצינות, מהלב, אחי, חבל לי על הוריו. להם באמת כואב, תפסו עליהם טרמפ כל הפוליטיקאים המאוסים. זה היה צריך להיגמר רגיל, הוא לא הרג אימאם, הוא הרג מחבל. כאב לי לצפות בתחקירים, אבל זה היה צריך להיסגר בבית דין. יאללה שש־חודש, שב שלוש בכלא צבאי, ויאללה סלמאת. תראה איזה סלט נהיה כאן".
נכון, נהיה כאן סלט. אבל דיירי אגם הדרעק לא מרפים. הם מפעילים לחץ עצום על המשפחה להמשיך הלאה. מבטיחים להם הבטחות ללא כיסוי מציאותי. זה מה שאוכל אותי. כל הטרמפיסטים כמו יורם שפטל והליצן שאשפז את עצמו באח המפגר, שרון גל. כן, אסי, הוא השאיר הנחיות לביצוע לפני שהלך להתבזות בבית. תגיד לי, זה אמיתי? אתה יודע מה זה להיות סגור שנה בכלוב, אחרי ניכוי שליש, ולהתחנן לאלוף ולרמטכ"ל שימתיקו לך? ומה אחרי זה? איזה חיים יהיו לו כאן?
"שכחת כבר, הא? אני יודע מה זה להיות סגור. אני הרי נתתי זמן, כי הייתי אידיוט אז בחזרה מבוגוטה. ואני זוכר כל יום, גם אם עברו כבר 27 שנה מהשחרור".
בסדר, זה לא מקום להשוואה. אביך היה טחון בכסף, סידר אותך בחיים והשתקמת. אלאור הוא פשוט משחק של כל הערימה המאוסה הזו.
"טוב, הייתי כאן. מה קורה עם המרוקנישע? איך הילד? אתה יודע שהוא דומה לך, ממש קופי שלך?".
וואללה, אין טענות. כיפוש סבבה, הילד אימפריה, הבנות עושות לי רק נחת. ירדן לומדת קרימינולוגיה, יולי תתחיל באוקטובר כלכלה ופסיכולוגיה בתל אביב. הכל יציב, גבר. מה אתה צוחק?
"קוף, יש מישהו או משהו למעלה שמכוון את הדברים. הבנות בחרו ללמוד חומרים שיעזרו להן לפענח את האבא שלהם. כי אתה בחור טוב, אבל דפוק סוף הדרך. מסור ד"ש".
***
צפיתי בו הולך, הוא הזדקן קצת, איבד את הקפיציות. מה זה אומר עלי? אנחנו הרי בני אותו גיל. טלפנתי ליוסי, והודעתי לו שאגיע לבריכה.
"יופי. גיסי כאן, הוא דוקטור לכירופרקטיקה, הוא יאבחן אותך. הוא גאון בתחומו".
גאון כמוך, יוסי? אחד שבמקבילית המוחות אומר רק: עבור, עבור שאלה.
"לא, הוא חכם אמיתי, עם דיפלומות. 30 שנה בניו יורק. תבוא תראה".
הגעתי, ואחרי שיוסי חירב לי ת'צורה, הגיע ד"ר נחמי ברונשטיין (בדקתי עליו בגוגל, כדי לראות שהוא אמיתי, שיוסי לא מעביר עלי קטע, בגלל הכישלונות במבחנים אצלי) ומיד הבנתי שמדובר באיש מקצוע. תוך חמש דקות הוא איתר את כל הדפקטים אצלי והורה לי אילו תוספי מזון לקחת. כעבור חמש דקות נוספות הוא כבר הוציא ממני שני קנאקים בצוואר, ועוד ארבעה מהשלד.
אתה רואה, יוסי, זה ההבדל בין תותח שיודע הכל, לבין אחד כמוך שיש לו ידיים זהב אבל חלש בידע תיאורטי.
"אל תזלזל ביוסי, הוא מומחה בתחומו", אמר ד"ר נחמי, "אפילו אני מטפל אצלו, כשאני בא לביקור בארץ".
בסדר, אני אמסור את המידע הזה לשימון, ונקיים על זה דיון בקפה.
הגעתי הביתה, ומיד קיבלתי הנחיות מכיפוש, לשחק עם גיא בתשע קוביות עם צורות. מאמי, זה ג'וב של אמא, השטויות האלה. מה נסגר איתך? ואז היא נתנה לי את המבט, ואמרה: "פליי ויד הים, נאו". בסדר, בסדר, למה להתנמר? היה לי יום קשה היום. בוא, נסיך של אבא, תראה לי מה אתה יודע.
פתחתי את הטלוויזיה לצפות בחדשות במקביל.
"חכה עם החדשות, זה הרי מוקלט. תקדיש זמן איכות לילד".
נו, גיאצ'ו, סידרת כבר?
"תראה לי איך, אבא".
הבטתי במשחק, לא הבנתי כלום. קראתי לאישה שתסביר לי. היא סידרה את זה בדקה, ומיד בלבלה את הסדר. תביאי לי את ההוראות, כי היית מהירה בשבילי, אני לא בגילך, כפרה. התחלתי לקרוא, והילד נעלם. קראתי לו, הסברתי לו לאט, ואז הוא אמר: "אבא, אני עייף, תסדר אתה. אני אלך לישון, ואתה תראה חדשות. בסדר?".
הבטתי בנוכל היפיוף הקטן, וחיבקתי אותו בחוזקה. אתה ילד של אבא, אנחנו לא בנויים להרכבות, העיקר שתהיה מאושר, זה הכי חשוב לי.
"לילה טוב, אבא, אני אוהב אותך".
הבאתי אותו מנתר בשמחה לחדר, והלכתי לכסות אותו. בשנייה הוא עצם עיניים, תחב את האגודל לפיו, והעמיד פני ישן.
יצאתי לסלון וראיתי אותה מחייכת. "איך הוא עובד עליך. הוא קולט שאתה חלש".
כיפוש, תקשיבי לי טוף־טוף, מספיק עם האבחונים. אל תשגעי לי את הילד. הכל בקצב שלו, יש לו אותי. אני לא אתן למערכת לפגוע בו, כי אני אצא שהיד על המערכת. תשאירי לי את העיסוק איתם.
"מחר ברבע לתשע, אני מזכירה לך. לך להתגלח לפני הטלוויזיה, ותהיה תרבותי מחר. אל תצפה בסדרות עד ארבע בבוקר ותגיע לפגישה עייף".
וואלאכ דיייי, הרגת אותי.