1. בלי להגזים: בעקבות איומים כאלו ואחרים מגורמים שונים - ישירים ועקיפים - כמה מחברי הטובים לחצו עלי להתקין מצלמת אבטחה, כדי שאראה מי נכנס לחצר הבית שבו אני מתגורר ומי מרחרח באזור דלת הכניסה לבית. המצלמה הותקנה במקצועיות, במקום מוסווה היטב, ועל מסך שמוצב ליד כורסת הטלוויזיה אני יכול לראות את הנכנסים והיוצאים.

לפני כחודש אני שומע את צפצוף האינטרקום. קצב הלחיצות עליו עצבני. אני ניגש למסך ורואה טיפוס לבוש קפוצ'ון לוחץ על הזמזם, מנסה לפתוח את הדלת, מביט על תיבות הדואר וכשהוא לא נענה הוא יוצא לסיבוב בחצר הבית, מקיף אותה, מביט על המתרחש בחצר, מביט על העצים העתיקים, חוזר אל האינטרקום ומנסה מזלו פעם נוספת. אני לא פותח.

בסוף השבוע שלאחר מכן שוב מטרטר לי הצפצוף של האינטרקום. אני מביט על המסך ורואה את אותו טיפוס עומד ולוחץ, מעשן בעצבנות. הוא מנצל את העובדה שאחד השכנים יוצא מהבית ונכנס לחדר המדרגות. אני מזנק אל העינית שבדלת ורואה את הטיפוס עומד ליד דלתי ודופק עליה בעצבים, מצמיד את האוזן לדלת כדי להקשיב אם יש קולות בבית. אחר כך הוא דופק על דלתות שני השכנים בקומה. איש לא עונה לו, והוא עוזב את הבניין, עדיין מעשן בעצבים.

יש לי קצת פרפורים בבטן. האיש שהתקין את המצלמה מתחבר אליה ממשרדו ורואה את הטיפוס. הוא נראה לו חשוד למדי. חברים אחרים מציעים לי לקחת את התמונות שלו ולבדוק עם המשטרה אם מדובר באדם מוכר. אחד מחברי מצייד אותי בתרסיס גז פלפל. אני מוציא מהזולה איזה כלי שפגיעתו רעה אם הוא פוגע בגופו של מישהו, נזהר בצאתי מהבית וכשאני חוזר אליו, לפני שאני מגיע לחצר הבית אני בודק באמצעות האפליקציה היחידה שיש לי באייפון אם יש גורמים עוינים בחצר.

גורם עוין? הפעם הוא הגיע עם כובע גרב, וכהרגלו, עישן בעצבנותגורם עוין? הפעם הוא הגיע עם כובע גרב, וכהרגלו, עישן בעצבנות

הביקור השלישי של איש המסתורין התרחש ביום שישי שעבר. האיש הגיע כשלראשו כובע גרב, כהרגלו מעשן בחוסר נחת ומצלצל באינטרקום בעצבנות. מכיוון שאני לא פותח, הוא מוציא מהכיס משהו שנראה לי כמו מפתח מאסטר או כרטיס פלסטיק. היד שלו נשלחת לכיוון ידית הדלת. הוא עושה תנועה מהירה והדלת נפתחת. קצב פעימות הלב שלי לא נעים. שוב אני נצמד לדלת ומציץ. כשאיני נענה לדפיקות בדלת המסתורי דופק על דלת השכן. השכן פותח, אני שומע דיבור בעברית–ערבית. האיש מדבר על ועד הבית ועל עצים. השכן, שאשתו היא ועד הבית, אומר לו לחזור עוד חצי שעה, כי אשתו תהיה בבית.

כשהטיפוס יוצא מחדר המדרגות ועוזב את החצר, אני דופק אצל השכן ושואל אותו מה רצה האיש. השכן, מניף את ידו בתנועת ביטול, אומר לי שהבן אדם שאל אם רוצים שיגזום עצים בחצר. זה נראה לי מוזר. מתוך ניסיוני בעניינים שקשורים בדמויות שמנסות לקבל אינפורמציה ולהסוות עצמן תחת סיפורי כיסוי שונים ומשונים, אני לא קונה את הסיפור. גם מתקין המצלמה ואדם נוסף שעוסק בביטחון ובאבטחה אמרו לי שזה סיפור מסריח.

ירדתי מהבית זהיר שבעתיים. בכיס הכלי להגנה, בכיס השני הגז. יצאתי לרחוב. השכן מהבית שמעבר לכביש ניהל ויכוח קולני עם אחד משכניו, על איזה חלק של עצי התמר העתיקים צריך לחתוך על פי דרישת העירייה וחברת החשמל. אני מתערב בשיחה ושואל מה קורה בעניין גזימת העצים, הם מפנים אותי לחצר ביתם ומסבירים לי שחברת החשמל דרשה לכרות את ענפי העצים העתיקים שעלולים להוות סכנה לכבלי החשמל הצמודים אליהם. אני מתקרב לחצר ורואה על סולם, עם מסור גדול, את איש המסתורין עומד וחותך ענפים בתנועות מיומנות. סיננתי לעצמי "כוס אמקקקקקקקקק" מתמשך. חזרתי הביתה, החזרתי לזולה את הכלי הדוקרני ואת גז הפלפל, מזגתי ג'וני ווקר כפול, צחקתי צחוק מתגלגל על עצמי וכשיצאתי צלצלתי בפעמון של השכן ואמרתי לו שראיתי את הגוזם בפעולה, ושהוא עושה עבודה מקצועית ושווה לתת לו לגזום את העצים בחצר.

ולמה הגיע הגוזם דווקא אלי? אחד השכנים מאחד הבניינים ברחוב סיפר שהגוזם שאל למי כדאי לפנות כדי לגזום גם בבניין שבו אני גר. אז השכן ענה לו שהוא מכיר את נתן זהבי שגר בדירה הזו והזו, ושידבר איתי. קטעים.





2. הפתרון לבעיית הסיעוד




סדרת הכתבות על בתי האבות הסיעודיים ב"ידיעות אחרונות" ובהמשך צילומי הזוועה מבית האבות בחיפה גרמו לזעזוע בציבור. במשך כ־20 שנה אני עוסק במאבקים לשיפור מצבם של הקשישים, בעיקר העניים שבהם, במדינה. היו מקרים שבהם איימתי על השרים הנוגעים בדבר, היו מקרים שבהם הצפתי בעזרת הציבור את משרדיהם באלפי פקסים ושיחות טלפון שתקעו להם את העבודה הסדירה. כשערכתי והגשתי את חדשות הוט הבאתי צילומים וסיפורים נוראיים לא פחות מהפרסומים האחרונים. לא אני ולא אנשי תקשורת מצוינים שעסקו בנושא - פז שוורץ, חיים ריבלין, אראלה שטרנבך, מאיה היידן ואחרים - יכולים לומר שהצלחנו לבצע מהפכה בתקציבי הסעד, בשינוי הקריטריונים לקבלת עובדים, למעצר ולשיפוט של מנהלים חמדנים של בתי אבות ועוד. אחרי הרעש הראשוני והזעזוע, תמיד קרה אירוע תקשורתי גדול שהשכיח את הנושא הלא סקסי של מצב הקשישים ומצב האשפוז הסיעודי.

במהלך השבוע האחרון, בניסיון נואש, חזרתי על הצעה ישנה שלי שמנסה לפתור את בעיית איכות וכמות כוח האדם המטפל בקשישים. הפניתי את ההצעה–פנייה לשר הבריאות יעקב ליצמן, איש המחנה החרדי שנחשב לכמעט כל יכול. תוכן ההצעה פשוט: במדינת ישראל אלפים רבים של בנות דתיות שאינן מתגייסות לצבא. חלק קטן מהן הולך לשירות לאומי. את הבנות האלו, שרובן ככולן בחורות מחונכות, נבונות שמאמינות בערכים אנושיים הומניים, המהווים אבן יסוד בדת היהודית, אני מציע לגייס לשירות לאומי, שבמהלכו תעבורנה קורסים לטיפול בקשישים, קורס מזורז מינימלי שעוברות אחיות ועובדות סיעודיות. 

תיעוד עובד בית האבות בחיפה מכה קשישתיעוד עובד בית האבות בחיפה מכה קשיש

במקביל, תלמידי ישיבה, המתוקצבים על ידי המדינה ואינם משרתים בצה"ל, יעברו קורסים דומים ויקדישו שנתיים–שלוש שנות שירות למדינה המתקצבת אותם בכך שיהוו כוח עזר וכוח טיפולי בקשישים בבתי אבות ובבתי חולים.

ליצמן אמר לספי עובדיה, שהציע לו בשמי את ההצעה בתוכנית הבוקר של רדיו ללא הפסקה, שהתוכנית מעניינת ושהוא יבדוק את האפשרות לממש אותה. אני לא מאמין שהוא ישכב על הגדר כדי לבצע את התוכנית, שתהווה מהפכה עצומה בכל הקשור לגיוס חרדים ובנות דתיות ותפתור את בעיית המחסור בכוח אדם טוב, אנושי, אוהב ומסור שיטפל בקשישי המדינה. ואם הוא כן ילך על זה - יבורך.

העיסוק בנושא הקשישים הזכיר לי את שירם הנפלא של דן אלמגור ושמעון ישראלי ששמו "חשבון נפש". לצערי, השיר הנפלא הזה לא מושמע בתחנות הרדיו, שלאחרונה עיקר המוזיקה שהן משמיעות עוסק בבליל מילים רדודות בסגנון "צלצלתי ולא ענית... בלב הכנסת לי חנית... אני שבור אני שבוז אני הרוס... תעני לי, יא מהממת... דברי איתי, יא מטמטמת..." וכו'.

תקראו את מילות השיר של אלמגור–ישראלי, ואם אין לכם מנת משכל של נעל, תבינו למה אני מתכוון.

בחדר קטן ואפור כתלים

יושב איש זקן ושב

יושב איש זקן יושב וחושב

ועושה את חשבון חייו

חושב עוד מעט ויבוא הקץ

מה ידעו הנכדים אודותי?

נוטל גיליון ורושם בראשו:

"אלה תולדות חיי..."

במה אתחיל? כמובן בילדות.

אך הייתה לי ילדות רגילה.

מכות, ודמעות... הדודות, השריטות...

הילדונת שגרנו מולה.

אבא טרוד... ואם עצבנית...

ואחות שצועקת עלי.

מה כבר מעניין בילדות שכזאת?

...אתחיל מימי נעורי...

בחדר קטן ואפור כתלים...

ימי נעורי? אה! על מה יש לכתוב?

בחינות... ציונים... שיעורים...

כל בוקר לקום ולרוץ לכיתה...

ופצעי הבגרות הדוקרים...

לבטי אהבה ראשונה ומרה...

הפחדים שהעיקו עלי...

אה, מה יש לכתוב? נעורים רגילים.

...אתחיל בתקופת נישואי!

בחדר קטן ואפור כתלים...

ימי נישואי... ירח דבש שנגמר,

והפך לשנים של שגרה...

דירה... הלוואה... מכונית... הלוואה

ומריבות – עד לב התקרה!

תינוקת שנייה... ושעות נוספות...

ולבן – בר מצווה... חתונה...

מה יש כבר לכתוב על אותן השנים?

אתחיל מתקופת הזקנה!

מתי זה החלה תקופת הזקנה?

כשהודיעו: אתה מפוטר?

והבן והבת חיפשו בית אבות.

אז הבנת: אתה מיותר!

והפחד הזה בלילות בלי שינה

שאולי לא תראה עוד אור...

כמו שכנך מימין...

כמו אותה הזקנה

שליווית אתמול אל הבור.

בחדר קטן ואפור כתלים

יושב איש זקן ושב

זוכר חלומות, אידיאלים גדולים,

שעברו וחלפו על פניו.

ועם בוקר מצאו אותו בחדרו

גחון לשולחן כמו חי.

דף ריק לפניו -

ובראשו כתוב:

"אלה תולדות חיי..."  




פינת הגימטרייה

הכל יחזור אליו? שרון גל, צילום: ינאי יחיאלהכל יחזור אליו? שרון גל, צילום: ינאי יחיאל

עירית לינור = 986 = עוד אחת כזאת ואבדנו = זהירות נחש

אלאור אזריה = 461 = נחש

צהוב = החטא ועונשו

שרון גל = 589 = הכל

חוזר אליך וקקי בידך