ביום ראשון הקרוב, 5 במרץ, ימלאו 35 שנים למותו של ג'ון בלושי. בעיה: בן 33 היה בלושי במותו ובעת הזאת הוא מת יותר מאשר חי. שלושה עשורים ויותר הם בערך פרק הזמן שבו מחליפה האנושות העדכנית שלוש פאזות תרבותיות הניכרות באופן שבו אנחנו נוהגים להבדיל ולהטיל סימנים בשנות ה–60, ה–70 וה–80 וכן הלאה. כל עשור עם אוהדיו ושונאיו. 35 שנה הן יחידת זמן שבה צרכני תרבות פופולרית וקוראים המחליפים אייקונים כגרביים, טרם נולדו לפני מותו של בלושי.

למרות מנועי החיפוש והרשתות החברתיות, קשה לשקלל את המשקל הסגולי האמיתי שנותר לבלושי, ההדהוד התרבותי, בתודעה הקולקטיבית. ממה שהצלחתי ללקט, בלוטו וג'ייק אינם מככבים בגדול בימים אלה. זו אינה תלונה אלא קביעה עובדתית יבשה.

אינני טוען שכל הנשאלים בסקר רחוב מזדמן יוכלו לענות על השאלה: "מי זה בלושי?", אבל נדמה לי שהמנוח מקרב האוכל העלה ירוקת ורקב מאז התנהל ב"בית החיות" (1978). אם אני קורא נכון את הטופוגרפיה התרבותית, כאשר אתה בא להעלות באוב את זכרו של החלל המסוים הזה, שחלק ניכר מהתוצר הגולמי של קולומביה עבר דרך אפו, לא די בכך שתתרפק על זכרו או תבקר היבטים שונים באישיותו; עליך למצוא דרך יעילה לספר מי היה, מה עשה ומדוע ראוי לאזכר אותו.

בשביל זה אומרים לי, יש יו־טיוב, שהוא ניצחון הטכנולוגיה על הזיכרון הסלקטיבי. אני מקבל את ההערה הזאת בחיוב. מצד אחד, הייתי נהנה כהוגן לשוב ולספר על המוצ"ש המיתי ההוא שבו במהלך הופעה חיה של ג'ו קוקר, מת גם הוא, כאורח מוזיקלי של "סטרדיי נייט לייב" באחד הרגעים הנחותים בקריירה שלו בעודו מתכווץ על הבמה הקטנה באותן עוויתות אפילפטיות שלו, סימנו הרשום כמו קולו הצרוד ורב ההבעה. כשהוא שר את גרסתו ל"עם מעט עזרה מידידי" (טוב יותר מיאיר לפיד), התגנב בלושי מאחוריו מחופש לקוקר, חולצת באטיק, שיער מחושמל ואצבעות עקומות כשל חולה דלקת פרקים והכל, וחיקה את המקור ברצינות תהומית תאבת הכרה מיידית, והוא שר יותר טוב מקוקר בערב המסוים והאומלל ההוא.

וקוקר, שכנראה לא ידע על הזובור שהכינו לו מפיקי האנסמבל האנרכיסטי, חשב שהוא רואה כפול או שחזר לו פלאשבק מטריפ גרוע מוודסטוק, וחיפש תמיכה מוסרית אצל להקת הליווי שלו שתקלף ממנו את השאפתן השמנמן שעושה קוקר טוב ממנו. בשם החירות הקומית שלא הייתה לקול הפלדה משפילד, שפך בלושי על ראשו פחית בירה, התפתל והתעוות פעם אחרונה והטיל עצמו על הבמה, שממנה התגלגל ואחר נדם כשיכור הטובל בשלולית קיא. הכל ברוח טובה כמובן חוץ מהעלבון הרשום על פניו של קוקר, שעד אותו רגע היה משוכנע שהזמינו אותו לעשות לו כבוד. או שבלושי מחקה את מרלון ברנדו ועושה את ויטו קורליאונה ב"הסנדק".

חובה מוזרה כזאת להזכיר ש"האחים בלוז" צמחו ממערכון בתוכנית הסאטירית שבה היו בלושי וחברו אקרויד מונעים בשכנוע פנימי עמוק כאשר החליטו שהם יכולים להעמיד אקט מוזיקלי ששאב את השראתו משורשי הרית'ם אנד בלוז, מלווים בנגני האולפן הטובים ביותר בשטח, להקת הליווי של בוקר טי. אקרויד ניגן בלוז מפוחית סביר אך נראה כמי שמודע להיבט הקומי של האקט. בלושי שר בתחושת חשיבות עצמית חדורת שאיפה לגיוסו להיכל התהילה של הרוק'נרול בקול לבן שכייס ללא בושה את ווילסון פיקט, אוטס רדינג וסם ודייב. שלושה אלבומים הם הקליטו ומכרו בהצלחה, כולל פס הקול של הסרט "האחים בלוז" (1980).

מסיבות שאינן נהירות לי כל צורכן, היה סרטו של ג'ון לנדיס השמרטף האפקטיבי של בתי הבכורה. לא רק שכיליתי כמות בלתי סבירה של קלטות VHS, אני יודע לדקלם את הדיאלוג המלא של הסרט בעל פה. השבוע נתקלתי בו בכבלים, שבהם הוא משודר לנצח וגיליתי שאני מסוגל עדיין לסגור את הסאונד ולשחק את כולם, כולל ג'ון קנדי, קארי פישר ואושיות מתות אחרות כנהג הווינאבגו של ה"גוד אול בויז" והזקן מהמלון: "Did you get me my cheese whip, boy?".

***

כשלושה חודשים לפני מותו התראיין בלושי ב"רולינג סטון", בימים שבהם הקו במוניטור של המגזין הפופולרי לזמנו דילג עדיין בחדוות נעורים. "כשאתה בן 20, אתה מרגיש ששום דבר לא יהרוג אותך", אמר בלושי, "ואתה צוחק בפני המוות. רק נסה להרוג אותי! אתה משתולל, נשאר ער במשך ימים ולוקח כל סם שמישהו שם לך ביד. בשנות ה־30 לחייך אתה חושב, כנראה שאני בכל זאת אשאר כאן קצת יותר ממה שתכננתי, אז אולי כדאי שאשמור על עצמי קצת. הקצב היה מהיר מדי. לא הצלחתי ליהנות מחיי עם אשתי. גם היא לא נהנתה מהמצב. זה היה קשה מדי. ממש גיהינום.

"קשה לדעת מהי הצלחה כאשר היא קורית לך. היה כל כך הרבה לחץ, כל כך הרבה דברים קרו סימולטנית. אנשים רבים כל כך שמים לב אליך. באותו זמן היה לי תקליט במקום הראשון, סרט ('בית החיות' - ר"מ) במקום הראשון, תוכנית טלוויזיה פופולרית וגם השתתפתי ב'1941'. זו הייתה אי־שפיות זמנית".

***

את הגווייה של בלושי מצא המאמן הגופני והמעסה האישי שלו על מיטה בבונגלו 3 ב"שאטו מרמונט", מלון הסלבס במערב הוליווד. הוא היה חסר הכרה, עירום וגופו מפותל בסדינים. איש הביטחון של המלון ניסה להחיות את בלושי בהנשמה מפה לפה ובעיסוי לבו, אך לשווא. כאשר כל הניצבים במופע האימים השגור הזה ב"שאטו מרמונט" תפסו את מקומם בתפאורה, הוצאה גופתו של בלושי על אלונקה כשהיא מכוסה בשמיכה חומה.

באוויר רחשו לחישות ופיסות מידע על אישה מסתורית שבילתה עם בלושי בחדרו בשעות הבוקר המוקדמות, ואולי - הפך הזמזום טורדני יותר - תרמה למותו בחטף של סמוראי הקוקאין באחת מאותן סערות אורגזמה שנשים מסוימות בדרום קליפורניה מתמחות בהן. ("או ג'ון", כך המזדנבת התורנית, "איך שאתה אוהב את זה, ג'ון"; אחר כך, עם הסיגריה, כאשר בלושי מזיע וקצר נשימה אינו יודע אם הוא הולך או בא, "אולי תפקיד קטן בסרט הבא שלך, מותק? אני צריכה להגיד משפט אחד בלבד כדי להירשם כשחקנית באיגוד").

האלונקה על הגלגלים, שהפרמדיקים הנוהגים בה מקבלים תשלום גבוה כדי להוביל אותה בסלואו מושן בשבילי המלון, כדי שלפפראצי יהיה זמן להבזיק את הפלאשים שלהם; מנועי המצלמות שניגנו מוזיקה של טרגדיות; וידיים המחוברות לגופות אנונימיים ניסו למשוך, אחוזות תזזית, את השמיכה מעל בלושי. צילום מוות אחד שווה ממון רב על פי התעריף של הצהובונים המקומיים, וכמובן זכויות סינדיקציה עולמיות.

מי שהאזין היטב לפס הקול של הוליווד, יכול היה לשמוע את שורת המחץ מ"Desperados Under the Eaves" מאת וורן זיבון: "אם קליפורניה תחליק לאוקיינוס כמו שהמיסטיקנים והסטטיסטיקנים מנבאים / אני מעריך שהמוטל יישאר על תלו עד שאשלם את החשבון". "נראה לנו בשלב זה", גרס קצין המשטרה דן קוק במסיבת עיתונאים מאולתרת בצל הצמחייה הטרופית, "שמותו של מר בלושי נגרם בנסיבות טבעיות". "לך תזדיין", ענה פפראצי אחד שראה הכל, "בחור בן 33 לא מת מהתקף לב במלון מפואר בהוליווד".

מאוחר יותר, כצפוי וכידוע מראש, שחרר נוגוצ'י, הפתולוג של הכוכבים, הודעה מעודכנת לעיתונות: "שחקן הקולנוע ג'ון בלושי מת בגלל סיבוכים שנגרמו מנטילה מופרזת של קוקאין. הנתיחה שלאחר המוות והבדיקות הטוקסולוגיות הראו שבדמו של בלושי נמצאה כמות גדולה של קוקאין, שגרמה לקשיי נשימה וכנראה לדום לב".

רוצה לומר: כאשר הרשת פורצת ומדווחת על מותם של פיליפ סימור–הופמן, פרינס והית לדג'ר, כל אחד בתורו, ומתמהמהת עם סיבת המוות, תרגישו נוח לקפוץ למסקנה הבלתי נמנעת שמה שעשה לו טוב בחייו הוא גם מה שהרג אותו. תגידו שמיברג אמר לכם.

הוא היה בצוות המקים של "סטרדיי נייט לייב" ב–1975, עם דן אקרויד, צ'בי צ'ייס, גילדה ראדנר, ג'יין קרטיין, לאריין ניומן, גארט מוריס וביל מאריי. הסנאטור אל פרנקן היה מכותבי התוכנית. בלושי עזב בתום העונה השנייה, משום שברור היה לכולם, בעיקר לבלושי, שמסך הטלוויזיה, קופסת קרקרים באותן שנים, הפכה קטנה מלהכיל אותו. וגם משום שברני ברילסטין, מנהלו האישי, לא הגיע להבנה כספית עם לורן מייקלס, מפיק התוכנית.

זה המקום להבהיר (אם כי אפשר גם במקום אחר), שלא רק שיש בטקסט זה אלמנטים בוטים ונרקיסיסטיים של המנוח ואני, יש בו גם מנה גדושה של הייתי שם. למי שהוא מעבר לנדבכים ההכרחיים הללו של ניו ז'ורנליזם, זו ההזדמנות לדלג לכתבה הבאה שאין ספק שתהיה צנועה יותר.

השנה היא הפעם הראשונה מאז הקמתה עם ההרכב המנצח ההוא, ש"סטרדיי נייט לייב" חזרה לימי גדולתה עם היבחרו של דונלד טראמפ. 40 שנה אחרי היא הוציאה את השיניים התותבות ותקעה ניבים מושחזים, ושחקניה זוללים את התפאורה ואת הכבד של הנשיא. לבלושי וצ'ייס היה הנשיא ג'רלד פורד, שהמקסימום שניתן היה להפיק מכהונתו הקומית היה מעידותיו הפיזיות הפומביות שצ'ייס עשה מהן קריירה. כסף קטן ליד מה שעשו אלק בולדווין ומליסה מקארתי לטראמפ ושון ספייסר.

בלושי, דינמו אגו חסר מעצורים שדרכו אצה לו, המציא את מערכון הסמוראי כדי להחזיר את צ'בי צ'ייס לגודלו הטבעי. את מערכוני הדבורים הרוצחות הוא שנא; בעיקר בגלל המשושים הקפיציים שניתרו על ראשו והתחפושת ההדוקה שהסגירה את עוביו שאותו עמל כל כך להסתיר.

"ערוץ 13 בניו יורק שידר את הסרט היפני 'סנג'ורו' שלוש פעמים בשבוע", סיפר בלושי, "טושירו מיפונה עושה שם תפקיד גדול. תקעתי מקל של מטאטא בחגורה והתחלתי לנהום ולגנוח במשהו שנשמע באוזני כמו יפנית". עטוף בקימונו, מתנדנד על קבקבי עץ, שערו אסוף ומשוך לאחור, הסמוראי שלו, שלא דיבר מילה אנגלית, מצא מקומות מפתיעים להופיע בהם.

חייט–סמוראי. קונדיטור–סמוראי. דליקטסן–סמוראי. קליינט נבוך (באק הנרי) נכנס למעדנייה ומוצא במקום זבן יהודי יפני אלים שאיתו עליו לתקשר. הוא מזמין כריך ויכול להיות שהסמוראי הבין אותו. בלושי שולף חרב סמוראי חדה, זורק עגבנייה באוויר וחותך אותה לשניים באבחה אחת. תוך כדי הכנת הכריך במיומנות גדולה זועק בלושי זעקות שבר גרוניות, מפתה את המצלמה, כאילו מזמין אותה לקלוז–אפ ומבזיק את הגבה הימנית הזריזה ביותר במערב שלו, כמתגרה "תראו אותי".

***

נדמה לי שהמונח מנוח מתייחס רק ליהודי שהלך לעולמו ולא לגוי פרבוסלבי ממוצא ארמני כבלושי, אבל זו העת למנוח ואני. בקיצור נמרץ: סרט הסיום שלי בבית הספר לקולנוע בקליפורניה (1979) נבחר על ידי הגופים הרלוונטיים לייצג את קליפורניה באוסקרים של אותה שנה בקטגוריה התיעודית. בצוות השופטים כיהן גם ג'ון לנדיס, הבמאי הטרי מתהילת "בית החיות", בחור יהודי, שאחותו מתגוררת בקיבוץ בישראל.

מכיוון שסרטי היה פוליטי ועל ישראל, פנה אלי לנדיס שלא היה לי מושג מיהו, וביקש שאשאיל לו עותק של הסרט להקרין להוריו. שיראו לאן נקלעה אחותו. השאלתי. במכתב התודה שלו כתב לנדיס שיש לי חבר והזמין אותי לצילומי "האחים בלוז" בחצר האחורית של יוניברסל.

טסתי ללוס אנג'לס. לימוזינה בשדה התעופה. אישור כניסה בשער. תסריט כרוך באנגלית על מלחמת יום כיפור מזיע בבית השחי שלי. קרונית גולף הפקידה אותי בידיו של לנדיס, 28, מבוגר ממני בשלוש שנים. "בית החיות" עלה 3 מיליון דולר והכניס 50. להפקת "האחים בלוז" קיבל לנדיס 35 מיליון דולר, בעיקר כדי להרוס חלקים ניכרים משיקגו ולצלם את מרדף המכוניות המגלומני ביותר (עד אז) בהיסטוריה.

פטפטנו קצת בקרונוע שלו, עד שעוזר הבמאי בא לקרוא לו לצילומי הסצינה הבאה. ניידת משטרה לשעבר הייתה רתומה למשאית עם מצלמות. אקרויד ישב מאחורי ההגה ובלושי לידו. המשאית גררה את הניידת ברחוב שהוסב לשכונה פרברית בשיקגו. עוזר הבמאי צעק: "שקט על הסט!" ובדממה שהשתררה ניגש עוזר הפקה (PA) לחלון של בלושי. אני ישבתי על המשאית ליד לנדיס, חמוש באוזניות. כמו כולם שמענו את בלושי מסניף חבל ארץ קולומביאני לפני השוט.

חצי לילה הסתובבנו באותו רחוב קטן, הלוך ושוב. בלושי ואקרויד פספסו שורות. צחקו. כעסו. שינו תנוחות שפגמו בהמשכיות הקדושה באחריות נערת התסריט. בשתיים לפנות בוקר הפסקנו לצורך מה שנקראה ארוחת צהריים. סעודה דשנה שהוגשה באוהל של הקייטרינג. הוזמנתי ללחוץ את ידי הכוכבים, אחרי שלנדיס הציג אותי כמשהו מישהו מישראל. ישבתי מול בלושי שאכל כמי שזה עתה השתחרר ממחנה שבויים צפון וייטנאמי. היה דיבור סתמי כמקובל בין מסטול למי שאינו מסטול. לא היה לי ספק שבלושי לא יזהה אותי אפילו אם ידרוס אותי. מה שנקרא הכרת המציאות.

לא נוצרה הזדמנות טובה לתת ללנדיס את התסריט שהבאתי, מה שגרם לי למרירות גדולה אך גם היה בית ספר לחיים. בהזדמנות הראשונה שלחתי לו תסריט קצר שכתבתי על קולנוען ממורמר הלוקח במאי מפורסם כבן ערובה באיומי אקדח.

כמה שנים לאחר מכן, באפיזודה שלו בסרט "אזור הדמדומים", התעלם לנדיס מאזהרות הפעלולנים ואנשי הבטיחות ושלח מסוק ועליו השחקן ויק מורו ושני ילדים וייטנאמים לסצינה מסוכנת ברוח עזה. המסוק נקלע לסחרור והתרסק ונוסעיו נהרגו. במשפט נמצא לנדיס אשם באחריות שילוחית למות הצוות, והקריירה שלו צללה ולא השתקמה עד היום.

**

ב–5 במרץ 1997, 15 שנה אחרי אותו לילה, שכרתי את בונגלו 3 ב"שאטו מרמונט". חוץ משאיפה ותיקה לבקר במלון, יש לי קיבעון לקברי צדיקים והשטחתי על רבים. ג'וני דפ קפץ למים ועשה עשר בריכות קטנות לפני שמצא כיסא חוף לבן, עטף עצמו במגבת לבנה גדולה והתרכז בלהיות ג'וני דפ. כאן התגורר הצלם הלמוט ניוטון כאשר היה בעיר. לכאן ברחה לנה טרנר אחרי שהרגה את המאהב שלה. כאן גר רוברט מיצ'ם אחרי שהשתחרר בערבות על החזקת מריחואנה. כאן צילמה אנני לייבוביץ' את הצילומים האייקוניים של כריסטופר ווקן, דניס הופר וניקולס קייג'. בפנטהאוז הגבוה מעל שדרות סנסט הסתגר ג'ים מוריסון לכתוב את השירים של הדלתות.

כאן שכנו לסירוגין בתחילת שנות ה־80, רובין וויליאמס ורוברט דה נירו, מי שעזרו לבלושי להשיג את מבוקשו ולחצות את המפתן שאחריו מי יודע. אין ספק שהמוות הזה עשה את התאבדותו של וויליאמס שנים מאוחר יותר לקלה יותר. בסוף מתים. בלילה של 4 במרץ נעלם להם בלושי במהלך הופעה ב"וויסקי א–גו–גו".

בבונגלו 3 חיכתה לו קאתי סמית שנהגה להזריק לו תערובת של הרואין וקוקאין. סמית נרדמה על הספה וכאשר התעוררה בבוקר גילתה כי בלושי היה קר כקרח וברחה. בצילומי הארכיון נראים וויליאמס ודה נירו מזועזעים כהוגן. המשטרה התקשרה לניו יורק כדי להודיע לדן אקרויד, שהלך ברגל לבשר את החדשות המרות לאלמנה הטרייה ג'ודי מקלין–בלושי.

כשביקשתי לשכור את בונגלו 3 בדסק - אני מודה שזה יותר ממורבידי, לא בטעם טוב ואולי נקרופילי לבקש לישון במיטת המנוח במלאת 15 למותו - עיקם פקיד הקבלה את אפו. לא משום שהבקשה שלי הייתה בטעם רע. הוא נתקל מדי יום בגרועות ממנה, אלא משום שמס' 3 נמסר אותו בוקר לאיגי פופ.

בבוקר, כשיצאתי ממס' 2 בחלוק הלבן של המרמונט, ממתין בפטיו לארוחת בוקר (פנקייקס שוודיים עם ריבת אוכמניות, סירופ מייפל וקפה צרפתי בקנקן זכוכית), ראיתי את פופ מתעמל. פופ הוא גמד שרירי בעל שיער ארוך צבוע ורגל אחת קצרה מהשנייה. בהתחלה היה חשדן כנהוג אצל כוכבים שאינם מזהים את הנודניק הבוהה בהם ממול, אבל אחר כך נרגע.

האוכל שלנו הגיע עם אותו מלצר, וכאשר התיישבנו לאכול עלעלנו ב"ניו יורק טיימס" והאזנו לוואן מוריסון החדש שקניתי ב"וירג'ין" ממול. ואן מוריסון היה ממש טרי.

"הוא טוב, אה?", אמר פופ לאף אחד במיוחד. "ענק", אמרתי וקיפלתי את עמוד הדעות לאורכו כבקיא כדי לקרוא את מורין דאוד. "אתה בבונגלו של בלושי", אמרתי. "כן", אמר פופ, "אני יודע". "אני יכול?", שאלתי. פופ הרים את עיניו. "זה בסדר מבחינתי". "אני לא מפריע?". "תרגיש חופשי".

עמדתי דקת דומייה קלה ליד המיטה הסתורה. לא הרגשתי כלום. בספר האורחים המרשים של המרמונט כתב מישהו שבלילה רואים את רוחו של בלושי חולפת במסדרונות. אני לא ראיתי. העירה אותי התנועה הרועשת בשדרות סנסט.