1. לפני שנים רבות, כשהייתי עיתונאי צבאי צעיר ב"על המשמר" (זכר צדיק לברכה), נהגתי להציג ברצינות תהומית לשרי הביטחון או לרמטכ"לים שאלה קצרה ופשוטה: "אדוני, האם אתה צופה מלחמה עם סוריה בקרוב?". מה כבר יכול להיות, סברתי ביני לבין עצמי, אם יגיד "כן" זוהי כותרת ראשית, אם יגיד "לא" - גם זו כותרת ראשית. ואם יגיד שהוא "לא יודע" - זו גם כותרת ראשית וגם פרשנות על הפערים המודיעיניים של ישראל. 

אבל שנים חלפו מאז, התקשורת התפתחה ואיתה הטכנולוגיה והרשתות החברתיות ודרכי העברת המסרים, מה שהופך את העניין לסבוך ומסוכן יותר. ההתייחסות בשוויון נפש של מדינאים, פוליטיקאים, אנשי תקשורת ואחרים ל"מלחמה בקיץ", בדרום או בצפון, כעניין של "גזירה משמיים" - היא מזיקה, מיותרת ומקוממת. 

מניעת מלחמה כזו היא אתגר גדול וחשובה לא פחות מההיערכות אליה. אותה היערכות צריכה להיעשות ברכש, במודיעין, ביחידות הצבא, בשב"כ, בזרועות האוויר, היבשה, הלוגיסטיקה והמבצעים - ולא בכותרות התקשורת וברחבי הפייסבוק והטוויטר. 

"השקט בחגים ובקיץ" הוא אתגר לאומי חשוב לממשלת ישראל, למערכת הביטחון ולמדינה כולה, ולשם יש לחתור. איך עושים זאת? ובכן, צה"ל מבצע פעילות רצופה וחשובה נגד הטרור לאורך הגבולות, עמוק מעבר להם וברחבי המזרח התיכון ביבשה, באוויר ובים. את הפעילות הזו מוביל הרמטכ"ל איזנקוט, והיא זוכה לכינוי המב"ם (המערכה שבין המערכות). על פי פרסומים זרים, צה"ל פועל בלבנון, בסוריה, בסיני ובמקומות נוספים, קרובים ורחוקים, כדי לסכל מזימות, התעצמות, העברת אמל"ח ופיגועי טרור. אם נתייחס לאותם פרסומים הרי שהפעילות הזו מאתגרת מאוד את מרחב ההרתעה של ישראל ואת היכולת של הצד השני להכיל את הפעילות הזו בלי להגיב ולנקום. 

גבול ישראל-סוריה. גם היא יצאה מתחום ההכלה. האזור עצבני מאוד. צילום: פלאש 90

הצורך בשיקול דעת ובזהירות הוא צו השעה. במצב הנפיץ הזה אין מקום להרפתקנות, אין מקום למתוח את החבל, אין מקום להתלהבות ול"טעם של עוד". מחיר השגיאה יהיה גבוה. גם סוריה יצאה כבר מתחום ההכלה והעמימות והזהירה את ישראל; רוסיה מעבירה רמזים; ובכלל, האזור שלנו עצבני מאוד. 

מרכיב מרכזי במניעת מהלך צבאי מיותר טמון ביכולת של ישראל ומצרים לנטוע בתודעתם של תושבי עזה שיש להם הרבה מה להפסיד כתוצאה מעימות צבאי של חמאס עם ישראל: מתקני התפלת מים, מתקני אנרגיה וחשמל, תעסוקה בישראל ועוד. 

ובינתיים, ראיונות תכופים בתקשורת של "שרים שמביאים מניסיונם הביטחוני", או של שרים שחותרים אל תיק הביטחון, מזיקים, מאתגרים את הצד השני ולא בהכרח מיושרים עם הקו שמנסה להוביל מערכת הביטחון. בקיץ 2017, יותר מאי־פעם, חיים ומוות נתונים בידי הלשון. 

2. ובינתיים, ללא קשר לחמאס, לחיזבאללה או לדאע"ש, צריכה מערכת הביטחון להיערך למצב שבו יתיר ראש הממשלה עליית שרים וחברי כנסת להר הבית. נתניהו, יש להניח, זוכר היטב מה כבר קרה במקומותינו כשחברי כנסת עלו באופן פרובוקטיבי להר הבית או בכלל, בכל פעם שישראל ביצעה מהלך לא חכם או לא מתואם או שלא בזמן סביב הר הבית. 

אינני יודע אם נתניהו יתיר עלייה להר הבית, כשם שאינני יודע להעריך מה יחליט בג"ץ בעניין, אך מהלך כזה, על סמך לקחי העבר, הוא אתגר לא פשוט למערכת הביטחון, שתצטרך להיערך גם לתיאום ולמניעת אלימות, וגם לאפשרות שמהלך כזה יתסיס את הגדה. 

מה שאחד כמוני יכול לתרום לעניין הוא להמליץ: אם נתניהו מתכוון ללכת לבחירות - אל לו לאשר עליית ח"כים להר הבית. הוא יהפוך חלילה את חבית חומר הנפץ הזאת לזירה פוליטית פרובוקטיבית, שאת סופה מי ישורנו? 

3. רוב התוכניות הרב־שנתיות של צה"ל בעשורים האחרונים לא הוציאו את ימיהן, וקרסו לאחר שנה או שנתיים מתוך חמש. הסיבה הייתה לרוב התערבות בוטה של האוצר באמצעות שינויים בתקציב הביטחון.

התוכניות ששרדו והצליחו היו התוכנית שבנה הרמטכ"ל גבי אשכנזי, שנהנה מהתקציבים שלאחר לקחי מלחמת לבנון השנייה, וככל הנראה בעקבותיה הולכת גם תוכנית "גדעון" שמוביל הרמטכ"ל גדי איזנקוט. החודשים נוקפים, וצה"ל מתקדם בכל החזיתות ברכש, בהתעצמות, ברמות המלאי, באימונים ובהסדרת תוכניות כוח האדם ועוד ועוד. המציאות הזו נובעת לא במעט מהברית שכרתו ביניהם שר האוצר כחלון והרמטכ"ל. הם עובדים בצמידות ובשקיפות, יש ביניהם אמון הדדי וישנה ראייה משותפת. 

ישנם רמטכ"לים שבנו בריתות עם ראשי נאט"ו, יש שכרתו בריתות עם הרמטכ"ל האמריקאי; איזנקוט כרת ברית מושכלת גם עם שר האוצר. בכך הוא משיג את התקדמות מימוש התוכנית הרב־שנתית, העלאת שכר חיילי החובה, והעלאת השכר ל־6,000 אנשי קבע זוטרים ונגדים שנאלצו לקבל עד היום השלמות הכנסה. מנגד, קיבל האוצר פיטורי 5,000 אנשי קבע, הסכמה לקיצור השירות, פרישות זולות יחסית של אנשי קבע בגילים צעירים וכו'. 

כחלון ואיזנקוט נוסעים ביחד "ברכב ממוגן" בכביש עוקף אגף תקציבים. איזנקוט, שנזהר שלא לריב עם שר הביטחון הקודם משה יעלון, שהתנגד למסקנות דוח לוקר על תקציב הביטחון, מיישם הלכה למעשה את רוב הדוח בלי לקרוא לו "דוח לוקר". וכך, במידה מסוימת הופך כחלון ל"נכס ביטחוני" חשוב ולבן ברית ראוי של צה"ל והרמטכ"ל, ותרומתו לחוסנו ולכשירותו של הצבא תיזכר כאן לטובה. ה"סובלים" העיקריים הם אנשי אגף התקציבים, שלא מצליחים להילחם עם אנשי משרד הביטחון וצה"ל וליצור הכרה ומיתוג, והעיתונות הכלכלית שהולכת ונגמלת בעל כורחה מקרבות תקציב הביטחון. 

4. שילוב הנשים בצה"ל הוא תהליך שנמשך כבר שנים ומתקדם באופן מרשים אפילו ביחס לצבאות מקבילים בעולם. בכלל, הצבא הוא ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות עבור כל נערה ונער, הן למימוש עצמי והן לתרומה לביטחון המדינה. 

נאום הרב לוינשטיין נגד שירות הנשים אינו מייצג את המגמות בקרב שירות בנות דתיות בצבא, שמתגייסות יותר ויותר לצה"ל. וכעת הרמטכ"ל צריך לנווט את המשך המגמה של חיים בשלום עם הציונות הדתית והרבנים. 

הרב יגאל לוינשטיין. צה"ל צריך לנווט. צילום מסך

השיטות של מפא"י לא תמיד היו רעות ולעתים הוכיחו את עצמן. אז מה עושים? מקימים ועדה. כבר היו כאן הרבה ועדות שעסקו במדיניות כוח האדם בצבא - "ועדת האלוף שגב" שעסקה בשירות נשים, "ועדת האלוף מלכא" שעסקה במודל הקבע, וכעת יש מקום להקים ועדה שתבחן את שירות הנשים במערך הקרבי ובבסיסי האימון וההכשרה. האלוף (במיל') ישי בר הוא מועמד טוב. גם דתי, גם משפטן וגם לוחם שידע להתוות דרך וכיוון להמשך המגמה של שילוב נשים בצבא. 

5 . לאחר שקראתי את הספר "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" וגם ראיתי את הסרט, הלכתי בשבוע שעבר ולא בציפיות גדולות מדי לראות את המחזה שהעמיד הקאמרי לספרו של א.ב יהושע. הבמאי איציק ויינגרטן הצליח בכישרון רב להמחיז את היצירה הספרותית באופן שריתק גם את אלו שקראו וראו את הסרט. יש בה בעל הון שבערוב ימיו מגלה חמלה לעובדיו, עיתונאי ברקודה, מנהל כוח אדם שלא מבין מה נפל עליו - בידור ותמונת מראה של החברה הישראלית.   

את ראש חודש ניסן אני אוהב במיוחד. גם בגלל המשמעות של "בניסן נגאלנו" וגם בגלל הריח המשכר של פריחת ההדרים והאחרים בגינת ביתי בקיבוץ. מי שלא חווה - לא ידע. 

שבת שלום.

avi@bnayahu.com