אלוהים שחרר אותנו פעמיים בהיסטוריה. בפעם הראשונה בחג החירות. הוא שחרר אותנו מעבדות מצרים, ממקום בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. אבל זה לא היה שחרור אמיתי, מוחלט. הוא אומנם שחרר אותנו מהעבדות שבה היינו תלויים בנוגש המצרי, אבל ממנה הוא שלח אותנו למסע במדבר, ומאותו רגע נוצרה תלותנו בו. תלות הישרדותית ממש, כך שלא היינו חופשיים. כי גם אם היינו רוצים לעזוב, לא היינו יכולים.

כדי לבחון את התיאוריה הזאת, בואו נקפוץ כמה אלפי שנים קדימה, לשחרור השני. כשמשה נוטה למות, ה' מספר לו שאם העם יעשה הרע בעיניו וילך אחר אלוהים אחרים "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם". והעם אכן עושה הרע בעיני ה', וגולה מארצו. פעמיים. ועל פי הנבואה הזאת, בתקופת הגלות יש מה שנקרא "הסתר פנים". כלומר אלוהים לא שומר עלינו ולא נוכח בחיים שלנו. לראשונה כעם אנחנו חופשיים, ולראשונה כאל הוא משחרר אותנו באמת.

המסנגרים על יציאת מצרים והמסע במדבר יגידו שהכול היה כל כך מדויק, שרק בזכות הדרך שבה נולד העם הזה, בקשיים ובסבל ובחבלי לידה כואבים וארוכים, נוצר עם כל כך חזק ומזוקק, ששרד אלפיים שנות גלות וחזר כדי לספר על אהבתו ומחויבותו לאלוהיו. התורה שקיבלנו בדרך והברית שחזרה ואושררה שוב ושוב במהלך המסע הראשוני ההוא, החזיקו אותנו במסע השני, הארוך בדיוק כאורך הגלות.

טעו המקטרגים. הקשר בין העם לאלוהיו מושתת על ברית ולא על פסיכוזה, על אהבה ולא על תלות. "זכרתי לך חסד נעורייך, לכתך אחרי במדבר", אומר ה' עלינו. כשאלוהים מוציא אותנו ממצרים, הוא לא יכול לשחרר אותנו לחופש המוחלט. אנחנו כמו תינוק. אם הוא ישחרר אותנו, עם של עבדים שעדיין לא יודע ללכת לבד, אנחנו לא נשרוד. אבל 1,383 שנה לאחר מכן הוא בטוח מספיק באהבתנו, עד שהוא משחרר אותנו לחופשי באמת. זה שחרור כואב, של חורבן הבית וטראומה לאומית קשה, וזהו גם מבחן לקשר בינינו. לחוזק של הברית.

צדק סטינג. אם אתם אוהבים מישהו, שחררו אותו, ואז הוא יסתובב בכל העולם, יטעם מכל התרבויות, יהיה האמריקאי העשיר ביותר והמרקסיסט הנלהב ביותר, יילחם בכל המלחמות לא לו, יעבוד את כל האלוהים האחרים שיש, ובסוף יחזור מתוך אהבה ושמחה. או אז יגלה ה' פניו שוב. קוראים לזה ציונות.

זיכרונות מתובנותיו של סבא שלי בליל הסדר

לבני קראנו בארי ישראל, על שם סבא ישראל אלדד, אהוב לבי. והוא הבאר שלי גם כיום, 12 שנים לאחר לכתו. בעיקר אני נזכרת בו לפני פסח. פסח היה החג שלו. החירות, הלאומיות, הולדת העם האהוב עליו כל כך, היו מאירות אותו מבפנים, והוא היה פוסע מעדנות לשולחן הסדר, מהמהם לעצמו שיר מההגדה עוד טרם קריאתה, והוא מלא מחשבות ותובנות עמוקות, שמחכות בשקט לרגע הנכון להיאמר ולהעלות את כולנו למקום עמוק יותר ומרגש יותר.

הדברים שהיה סבא ישראל אומר בשולחן הסדר המשפחתי שלנו, אוגדו ל"אגדת אלדד" בעריכת יהודה עציון. באחד מהסיפורים, "הלילה יוצאים ממצרים", סיפר סבי שב־1934 שימש מורה פרטי באחוזה של יהודים בכפר נידח באוסטריה לילד בשם מקסי ויינטרוב. אף שפעמי הנאצים כבר נשמעו היטב, מיאנו הוריו של מקסי לעזוב כי מחירי הקרקעות ירדו והם לא רצו להפסיד. סבי מספר שכשלימדו את ההגדה, הפתיע אותו מקסי כששאל: "אילו סיפק צורכינו במדבר ולא האכילנו את המן, דיינו"? הכיצד? הלוא היינו מתים ברעב. וסבי, התלמיד לפילוסופיה שתמיד ידע להיחלץ משאלות כגון אלו, לא ידע מה להשיב.

כי צדק מקסי. וכך כותב סבי: "מיהו אותו חסיד שוטה אשר ברוב התלהבותו למעשי אלוהים עמנו איבד את עשתונותיו ואת הגיונו הפשוט? 'אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה, דיינו?' - האם ראו עיניו מה שידו כותבת? 'אילו הכניסנו לתוך הים והטביענו בתוכו'? או 'אילו העבירנו בחרבה ולא שיקע צרנו בתוכו, דיינו'? מה רצית, שהאויב המצרי יעבור את הים וירדוף את ישראל וחרבו תשיג את העם? איזה דיינו כאן? האם ישנה בכל פרשת מצרים חוליה אחת שאפשר להוציא אותה מבלי שיבולע לשלמות?

"לא, לא הרבה מעלות טובות למקום עלינו, כי אם מעלה אחת השקולה כנגד כל המעלות המדומות, המופשטות הללו. מופשטות כשכל אחת לעצמה, אך ממשיות כשהן נתונות זו בזו כחוליות בשרשרת, כחוליות הכרחיות בשלשלת.

"לא דיינו ביציאת מצרים שאין עמה שפטים באויבים, שאין עמה חורבן אלוהיהם ותרבותם הנתעבת. לא דיינו בפיצוייהם ושילומיהם אם בכוריהם אינם נופלים, ולא דיינו בארץ טובה מתחת לרגליים ללא בית בחירה במרכז, מעל לכל.

"תודה לך, מקסי תלמידי (היכן אתה מקסי מורי? נותרת בחיים? ניצלת מים הדמים? אולי אתה כאן בארץ? אולי יגיעו הדברים האלה לאוזנך?) שלימדת אותי עוז שבשלמות וכסל שבהשלמה. רבו בו האסונות אשר באו עלינו עקב פסיכולוגיה זו של 'דיינו'. האומר 'דיינו' על אחד מן הדברים האלה - על אחת מחוליות השרשרת - לא מסתפק במועט הוא, כי אם כופר בעיקר ומחריב את הכל. וכל זמן שלא נוציא את ה'דיינו' ממהלך מחשבתנו לא יכופרו עוונותינו".

tguvot@maariv.co.il