היא כבר לא יכולה להיחשב צעירה, גם לא ממש דקת גזרה ואפילו כבר סובלת מכמה מחלות כרוניות. אבל בתור מי שחצתה לפני שנתיים את גיל הפרישה הרשמי לגברים - יש לה לא מעט במה להתגאות. על אף האוכלוסייה הקטנה יחסית, ואף שהיא מתגוררת באחת השכונות הגרועות בעולם - אין אף אחד באזור שמתקרב לעוצמתה הצבאית והכלכלית.

העשורים הראשונים בחייה עברו עליה בחרדה קיומית. כמדינה המוקפת בשכנות עוינות וחזקות, תמיד הייתה לה תחושה שבכל רגע עומדים עליה לכלותה. פעם אחר פעם נדרשה לצאת ולהילחם על קיומה ושילמה מחיר כבד על הניצחונות שנחלה, והנה, בשנים האחרונות ובלי שתנקוף אצבע - קרסו כל אויביה המסורתיים ופתאום מצאה עצמה משוחררת מכל איום קיומי. כן, יש טרור ויש טרדות ביטחוניות לא מבוטלות - אבל אין שום כוח באזור שיכול לאיים על עצם היותה, להכריעה או לקרוע נתחים מהטריטוריה שלה - וזו רווחה ענקית.

במקום לשמוח על ההתפתחויות החיוביות, המנהיג שלה דווקא נחרד - הרי אין משענת חמימה ומלכדת מאיום קיומי. אם ישתחררו אזרחיה מהחרדה הקיומית, הם עלולים, חס וחלילה, לדרוש ממנו אופק של תקווה, לעתיד טוב יותר. בגיל 69 הם עשויים לרצות להביט בעצמם במראה, לראות את עצמם ולא רק את האיומים שמסביב. הם עשויים לשאול: "עכשיו, כשאין עוד איום קיומי, לאן הולכים מכאן?". שאלות מהסוג שכבר מהווה איום קיומי למנהיג עצמו.

אז חייבים לטפח את האיומים, להמציא ולהאדיר אויבים מחוץ ולהצביע על בוגדים מבית, לשסות את האזרחים זה בזה, חרב איש ברעהו, להפוך כל ארגון קיקיוני לאויב קטלני, כל אמירה ביקורתית לבגידה במולדת, ולהעצים כל פיגוע ורקטה לערעור יסודות קיומנו. הכל - ובלבד שלא ישאלו את השאלה הקשה מכל: "לאן אתה מוביל?".

במקום לשמוח, הוא דווקא נחרד. נתניהו. צילום: פלאש 90במקום לשמוח, הוא דווקא נחרד. נתניהו. צילום: פלאש 90

***

כבר יותר מ־40 שנה שהחברה שלנו שרויה במחלוקת. בבסיסה שאלת גבולותינו העתידיים והשליטה בשטחי יהודה ושומרון ובמיליוני הפלסטינים החיים בהם. אבל ברוב התקופה הזאת הצליחו להשתמר בתוך המחלוקת איים של קונצנזוס, ההולכים וטובעים היום בתוך ים של שנאה. גם לפני 2009 היו כאן מחלוקות בין שמאל וימין, אבל לא הייתה האיבה העמוקה המציפה היום כל שיח בין המחנות. משהו רע קורה בקרבנו ומאיים לאכל אותנו יותר מכל איום חיצוני.

דווקא כשהגענו אל הנחלה המשגשגת ואל המנוחה היחסית מאיומים משמעותיים - אנחנו נראים קרועים ושסועים יותר מאי־פעם. מה קרה בשמונה השנים האחרונות שעורר את זה? הגבולות שלנו שקטים מאי־פעם, לא שקט מוחלט, אבל דממה במונחי המזרח התיכון. כן, יש חיזבאללה מאיים, אבל הוא מרוסן כבר 11 שנה; יש חמאס שנלחם בנו שלוש פעמים אבל כבר שנתיים וחצי שהוא נוצר את נשקו; ויש טרור - שהיה ויהיה בכל מקום שיש בו חיכוך בין ישראלים לפלסטינים.

מזוויע ככל שהוא, הטרור לא מאיים על קיומנו. גם לא חמאס ולא חיזבאללה. אז מדוע ישראלים רבים כל כך חיים בתחושת חרדה? החיבור בין מנהיגות שמהלכת אימים ובין תקשורת שמלבה פחדים - נועד לשמר אותנו במצב של חרדה מתמדת, שאמורה לשרת את שתיהן ולספק להן מצביעים מפוחדים וצרכני תקשורת מבוהלים. עדר שמצטופף כשהוא מרגיש שאין רועה.

אני לא סוציולוג, אבל אני פוגש מאות ואלפי ישראלים בחודש, ועל פי התצפית הבלתי מדעית שלי בהם - נדמה לי שרובנו לא שם, עדיין. רובנו עדיין מאמינים ביסודות המשותפים של החברה הזאת. רובנו עובדים, משלמים מסים ושולחים את בנינו לצבא, גם בידיעה שהם עשויים להיות מותקפים בידי אחיהם במאחז הבלאדים, בחווארה או במאה שערים. רובנו מאמינים שמדינת ישראל היא הבית הטוב ביותר לכל יהודי בעולם ושאין מקום טוב ממנה לגדל בו את ילדינו.

אולי אני קצר רואי או נאיבי, אבל אני מאמין שרובנו גם לא מזדהים עם השיח הקיצוני, של חיפוש בוגדים, איתורם והעלאתם על המוקד בכיכר העיר. רובנו רוצים לראות ישראל חזקה, בטוחה בעצמה, חופשייה ומשגשגת - ולא ישראל מבוהלת, מתפלשת בתחושת קורבן ורוויה אדי דלק, שכל התבטאות או מאמר שנויים במחלוקת מציתים בה תבערה פנימית.

היום, בגיל 69, יש לנו הכוח וההזדמנות לעצב את העתיד שלנו בעצמנו. למול עולם ערבי השוקע בתוך עצמו ולא יתרומם שוב בעתיד הקרוב, בהיעדר איומים קיומיים, ועם כוח כלכלי חסר תקדים - ישראל יכולה להחליט בעצמה, בעבור עצמה, באיזו מציאות היא רוצה לחיות.

***

אחד מאנשי הביטחון הבכירים שלנו סיפר לי על פגישה שהייתה לו עם ראש המודיעין של מדינה ערבית, שעד לא מכבר נחשבה מדינת אויב. "תגיד", שאל הערבי, "אתם באמת רוצים לחיות במזרח התיכון?".

"מה זאת אומרת?", השתומם הישראלי.

"אני שואל כי אתם מתנהגים כאילו אתם בפלורידה", השיב בן שיחו. "אתם לא מדברים ערבית, אתם לא מכירים את התרבות שלנו, אתם לא מסוגלים לפתוח טלוויזיה ולהבין מה אני אומר או לפתוח עיתון ולקרוא מה אני כותב. כל עוד תמשיכו להתנהג כאילו אתם שלוחה אירופית ותסרבו להכיר בעובדה שאתם חיים באזור שבו התרבות הדומיננטית היא ערבית - תהיו פה נטע זר".

יש הרבה תבונה בדברים האלה. הקמנו כאן וילה נפלאה בג'ונגל המזרח־תיכוני, הקפנו אותה בגדרות גבוהות וחזקות, אבל אנחנו מסרבים להכיר את מה שיש מעבר לגדרות האלה. הן עוצרות ביעילות מחבלים ומסתננים, אבל הגדרות האלה לא עוצרות את הרעיונות, הנישאים היום ברשת וחודרים ללבבות ולמוחות של בני אדם סביבנו ובקרבנו. ואנחנו לא מסוגלים אפילו לקרוא את הרעיונות האלה.

זה עצוב עוד יותר בהתחשב בזה שמחצית מאיתנו דיברו ערבית כשפת אם בדור הקודם. אבל דיכאנו את המחצית הזאת, גרמנו להם להתבייש בערבית שלהם, והיום המתגייסים היחידים לצה"ל שהערבית שפת אמם אינם אלא דרוזים ובדואים. אנחנו לא צריכים לאמץ, חלילה, את תרבות האזור, אבל אם אנחנו מתכוונים להישאר כאן - כדאי שלפחות נכיר אותה.

אם נדע לדבר בשפת האזור, נגלה שיש לנו היום הרבה שותפים פוטנציאליים. אין מדובר על אהבות אמת או על חברות אמיצה, אבל יש הרבה מדינות וארגונים שכבר לא מסתייגים משיתוף פעולה איתנו. בעבודה משותפת איתם נוכל לבצר ולהבטיח את קיומנו כאן לעוד דורות קדימה. אבל לפני כן אנחנו חייבים להישיר מבט למראה ולהחליט בעצמנו, בלי קשר למה חושבים השכנים, איזו ישראל אנחנו רוצים להיות. האם אנחנו רוצים להישאר בגטו של החרדה הקיומית או שאנחנו מבינים שהארעיות מאחורינו ואפשר להתחיל להתנהג כעם חופשי בארצנו?

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10

tguvot@maariv.co.il