בוקרו של יום הזיכרון עמדתי מול הקיוסק המאולתר בתיכון. הייתי בכיתה י'. חיכיתי שיישמע צלצול ההפסקה וייפתח סוף־סוף החלון ואוכל לקנות טוסט, עם רסק עגבניות, טונה יבשה וכמה זיתים שעבר זמנם. בדיוק כשנשמע הצלצול והחלון החל להיפתח, הרגשתי טפיחה על השכם. הסתובבתי לראות מי מבקש לקחת לי את התור, והבחנתי ברפי, רכז השכבה שלנו. רפי גם היה המורה לערבית, שהתייאש ממני עוד בשלב שניסה ללמד איך כותבים את האות א'.

“מרסל", הוא אמר לי, “אולי במקום לאכול את הזבל הזה ולהבריז משיעורי ספורט תבואי לעשות משהו מועיל?".

העזתי להשיב לו מבט רוגז, אף שתלמידי השכבה פחדו ממנו - בשל גובהו הרם, מבטו הרציני והעונשים המוגזמים שהיה מחלק.

אני דווקא חיבבתי אותו. ידעתי שבזמן שכל המורים יושבים בחדר שלהם, מרכלים, מעבירים חוות דעת על תלמידים בלגניסטים ובוחרים עונשים, הוא היה אוסף פחיות מפחי הזבל ואת הכסף שהיה מקבל עבורן תרם לנזקקים. למרות העונשים הלא הגיוניים שנתן - למשל הכתבה בעל פה לכל הכיתה בגלל שיחה של זוג מאוהב בשולחן האחורי - הוא עזר לכל תלמיד שפנה אליו, בעניין לימודי או אישי.

“נו, מה, רפי? למה עכשיו?", התעצבנתי. “אני מחכה כבר שעה שייפתח פה ולא אכלתי מהבוקר".

רפי צחק ומשך בידי: “לא יזיק לך להוריד 200 גרם. בואי איתי, אני צריך אותך למשהו חשוב יותר".

הלכתי אחריו. ההפסקה כבר הייתה בעיצומה. ממגרש הכדורגל נשמעו כרגיל צעקות, מהשירותים עלה ריח הסיגריות האסורות, ומהמסדרונות בקע קול השרת שנזף בתלמידים שחשבו שזה מצחיק לזרוק ניירות רטובים לתקרת הכיתות ואז לברוח.

“את יודעת, מרסל, אני לא מצליח להבין אותך לפעמים", רפי פתח בשיחה תוך כדי ההליכה. “ביקשנו כל כך יפה להגיע בחולצות לבנות, לפחות ארבע פעמים בשיעורי חברה ועוד פעמיים ברמקול הראשי. אני לא מבין למה דווקא ביום הזיכרון, כשאני אחראי על הטקס החשוב הזה, את מזלזלת ולבושה בחולצת שיעור ספורט ירוקה".

בלעתי רוק. לא הייתה לי תשובה מספקת. הרי איך אסביר לו שמכונת הכביסה התקלקלה והטכנאי שאבי הזמין ביקש 1,000 שקל? איך אגיד שלא היה לנו הסכום הזה? שגם אם היה מדובר ב־200 שקל הייתי מגיעה בחולצה הירוקה, היחידה שנשארה לי נקייה בארון. “סליחה, המבחנים מעסיקים אותי אז שכחתי", עניתי.

הגענו לחדר המורים. רפי נכנס בביטחון. נעמדתי בפתח, לא העזתי להיכנס אל היכל הקודש. אבל רפי סובב ראשו אלי ואמר: “בואי, יש לך רשות ממני".

נכנסתי. בחדר ריח נס קפה ובשמים של מבוגרים. רפי לקח אותי לפינה ונתן לי שקית. “מרסל, אני צריך אותך", הוא אמר. “הנה, זו חולצת בית ספר לבנה, מידה XL, זה יעלה עלייך, אל תדאגי".

רפי הביט בי, שתק לכמה שניות והמשיך: “יש לנו טקס שלם להנחות וברגע האחרון שני תלמידים חולים. השתתפת כבר בטקס יום השואה, אבל אני צריך אותך גם עכשיו".

פערתי את עיני: “אתה רציני? לא עשיתי חזרות. אתם מתאמנים על זה כבר שלושה שבועות".

“הנה, הדפסתי לך הכל, תקריאי מהדף", רפי הוציא קלסר מתוך מגירה שחורה והניח אותו בידי. “את יכולה להתאמן פה, אני מיד חוזר".

התיישבתי ופתחתי את הקלסר. בעמוד הראשון נכתב “טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה 2006". היה עלי לקרוא שני קטעים. הראשון, שירו של נתן אלתרמן “אליפלט".

בליל קרב ברעום אש מזנקת,

בין אנשי הפלוגה קול עבר:

העמדה הקדמית מנותקת,

מלאי תחמושת אזל בה מכבר.

אז הרגיש אליפלט כאילו

הוא מוכרח את המלאי לחדש,

וכיוון שאין אופי במיל לו,

הוא זחל כך ישר מול האש

ובשובו מהומם ופצוע,

התמוטט הוא, כרע וחייך.

הוא חייך מבלי דעת מדוע,

וכיצד ובשל מה זה ואיך

את הוראות החלק השני לא הצלחתי לקרוא. המגפון שהסתובב בבית הספר וקרא: “משתתפי הטקס מתבקשים לגשת אל הבמה" הוציא אותי מריכוז.

רצתי אל שירותי המורים. התאפקתי לא להתפעל מהסבון המשובח שקיבלו ומהניקיון המוגזם ששרר במקום. נכנסתי לאחד התאים והחלפתי את החולצה הירוקה בלבנה. באותו הרגע גם החלטתי לא להחזיר אותה. ניגשתי לבמה, עם הקלסר, רפי כבר עמד שם וביים את הרוקדות: “ב'יזכור' אתן עומדות, מרכינות ראש ולא זזות. רק אחר כך, כשמתחיל שיר החובש, אתן רוקדות".

עליתי לבמה. לידי ניצבו תלמידים מכיתות אחרות שגם קראו קטעים. גם הם, כמוני, נראו די אבודים.

###

חצר בית הספר החלה להתמלא. שכבות י', י"א וי"ב התיישבו בכיסאות הפלסטיק שפוזרו. תוך עשר דקות היו במקום קרוב לאלף בני נוער.

הטקס נפתח, ומנהל בית הספר אמר כמה מילים על גבורה ועל אומץ לב וחירוף נפש. הורידו את הדגל לחצי התורן וביקשו לעמוד ב"יזכור". השקט היה מוחלט, שלא כהרגלם של בני נוער. שום ציוץ, שום צחוק בין חברים. אולי מתוך כאב או פחד לקראת הגעת הצו הראשון או הביקור בבקו"ם.

הקראתי את “אליפלט". בכמה מילים התבלבלתי, אבל תיקנתי את עצמי וירדתי במהירות מהבמה, רועדת, לא מאמינה שמטוסט הגעתי לפה.

לאחר עוד כמה קטעים, על תקומה, מולדת ונזכור ולא נשכח, קרא לי שוב רפי לבמה. הופתעתי. לקח לי קצת זמן לעלות, כמעט שכחתי שמצפה לי החלק השני. על הבמה גיליתי מהו החלק הזה. הקראתי קטע על אחד מתלמידי בית הספר שנפל. עד היום אני זוכרת את שמו: אהרון “רוני" קולה. בנם של יצחק (ניצול שואה) ואניטה, בן יחיד שגדל תחת כנפיהם הגדולות והמגוננות ותכנן ללמוד רפואה באוניברסיטה. ב־1976, בהיותו בן 19, נפל בעת מילוי תפקידו.

הבטתי על הקהל. הקהל הביט על המסך מאחורי, ובו נראו פניו של אהרון ז"ל, עם פאות הלחיים, החיוך הרחב והעיניים הטובות. “אהרון רוני קולה, בית הספר השש־שנתי על שם חיים קוגל מוקיר את זכרך", סיימתי וירדתי מהבמה.

עברו שנים מאז הטקס, שהיה גם האחרון שבו השתתפתי באופן פעיל. ניסיתי לגשש קצת על אהרון, שתמיד חוזר אלי בימים הקשים האלה, בטקסי הזיכרון. לא גיליתי הרבה. אני רק יודעת שהוא קבור בחולון ושהוריו תרמו ספר תורה על שמו לאחד מבתי הכנסת בשכונה.

###

תכננתי לסיים במסר על תקומה ועל זיכרון הבנים, אבל אני חייבת לשתף אתכם בעניין מסוים. לפני כמה ימים הגיע משלוח שהזמנתי באינטרנט - מדבקות קיר צבעוניות בצורת פרפרים. בבוקר תלה אותם בן זוגי על הקיר, ועכשיו, בשתיים בלילה, כשאני כותבת את המילים האלו ליום הזיכרון, אחד הפרפרים נתלש מעט מהקיר, כמו רוצה לעוף למקום אחר. ועוד מעט הוא ייפול. 

מוקדש לאהרון (רוני) קולה. איתי בכל טקס, בכל צפירה, בכל זיכרון