בעת כתיבת שורות אלו הרוחות בחצי האי הקוריאני מנשבות חזק. הצפון קוריאנים מדגימים הרס מוחלט בתרגיל מיוחד לרגל 85 שנה להקמת צבא העם. בתגובה הצבא האמריקאי ביחד עם הצבא הדרום קוריאני עורך תרגיל שנראה כמו סצינה מחלום בלהות של אלפרד נובל, ובמקביל הנשיא טראמפ מכנס את חברי הסנאט לתדרוך מיוחד על המצב המתוח עם קוריאה הצפונית. כסוכנות הימורים גיאו־פוליטית הייתי נותן יחס גבוה יחסית לפריצת מלחמה באזור הזה בחצי השנה הקרובה.

אצלי הטלפון לא מפסיק לצלצל. כל דקה תחקירן של תוכנית רדיו/טלוויזיה אחרת מזמין אותי לדבר על הנושא, כאחד היחידים שביקר בממלכה המטורפת של קים ג׳ונג און. לטלוויזיה אין לי כוחות, אני עצלן מדי לכל הפרוצדורה: להתלבש, להסתרק, להגיע לאולפנים, להתאפר, לקשקש, להוריד איפור, לנסוע חזרה הביתה. וגם הייתי כבר בכל כך הרבה אולפני טלוויזיה, שזה ודאי לא מרגש אותי לכבוש עוד אולפן. גם לרדיו אין לי יותר מדי כוחות, אבל מכיוון שראיון בו הוא משהו שאפשר לקיים כשאתה יושב עם הטלפון במרפסת בליווי צמוד של כוס קפה וסיגריה - זה כבר משהו אחר. ובמקרה כזה, אם חבר כמו דרור רפאל מתקשר ומבקש שאעלה לדבר בתוכנית שלו ושל ניסים משעל, אז בשמחה.

זה מאוד נחמד לדבר על קוריאה הצפונית במרפסת עם סיגריה וכוס קפה שחור, אולם המציאות היא שכל מה שקשור למדינה הזו הוא מאוד מתעתע. כל מי שמתמחה בתחום - בעל תואר אקדמי או רק מי שלמד, כמוני, את הנושא על בשרו במסע אל הארץ המטורפת ובקריאת חומרים, או אפילו יועץ בכיר בבית הלבן - יודע בתוך תוכו את האמת המטרידה: אף אחד לא באמת יכול לצפות את התגובה של קים ג׳ונג און להתגרות האמריקאית.

והסיבה, אגב, לכך שאני בטוח שקים עשוי מאותם חומרים מטורללים כמו אבותיו, מעבר לזה שהוא מתנהג בדיוק כמוהם ונוהג באותה יד קשה בענייני פנים, חוץ וגרעין, היא שעל פי ההערכות הוא בכלל לא היה אמור להיות הילד שיירש את אביו, קים ג׳ונג איל. הוא בכלל הילד הקטן שלו. ההחלטה של אביו להכתיר דווקא אותו ליורשו ולא את אחיו הבכור התבססה, אני מניח, על האבחנה שלו שג׳ונג און יותר מטורף ואכזרי וכוחני מאחיו. כלומר, שמבין ילדיו הוא הדומה לו ביותר - ולכן יותר מתאים לתפקיד של מנהיג המדינה.

עצם הבחירה הבלתי צפויה דווקא בו היא שמאששת את ההנחה שג׳ונג און מאוד דומה לאביו, וככזה גם הוא בלתי צפוי. כמו שאף אחד לא ידע לצפות מה יעשה האב, וזה מה שהיה כל כך מפחיד אצלו, וגרם אפילו למעצמות לא להתעסק איתו, כך גם כעת, בשלטון של הבן.

***

באחת האפיזודות הדיכאוניות הקשות שלי בעבר הייתי באשפוז פסיכיאטרי. אחד המטופלים שם הסביר לי שעבריינים, אפילו הכבדים והאגרסיביים ביותר, מפחדים רק מדבר אחד - ממשוגעים. עם משוגעים הם לא מתעסקים. למה? כי משוגעים הם בלתי צפויים.

בדיוק מאותה סיבה מעולם לא התעסקו עם קוריאה הצפונית. ומאז שהמדינה הפכה גרעינית - בכלל תשכחו מזה. אף אחד - לא אני ולא היועצים של טראמפ ולא המומחים - גם אלה שמתראיינים ב־BBC והילדים שלהם מפריעים להם באמצע הראיון (כן, ההוא מהראיון המפורסם היה מומחה לקוריאה הצפונית) - לא יודע באמת לצפות איך יגיב ומה יעשה קים ג׳ונג און אשר קיבל בתורשה את השיגעון של אבותיו.

הבעיה היא שלראשונה בהיסטוריה אנו ניצבים בעמדה משונה: הרודן התורן לבית קים הוא לא המשוגע היחיד. גם בצד השני ניצב מטורף, וזה מה שמלחיץ את כולם. כן, אני מדבר על הנשיא טראמפ. ואם אתם לא מאמינים לי, תשאלו את קבוצת הפסיכיאטרים האמריקאים הבכירים שהתכנסה לא מזמן בכנס מיוחד באוניברסיטת ייל וקבעה שהאיש שיושב בבית הלבן ״מראה סימנים של מחלת נפש שהופכים אותו לבלתי כשיר לכהן בתפקיד נשיא ארצות הברית״.

ליתר דיוק, הפסיכיאטרים קבעו אבחנה ברורה לגבי טראמפ - הוא סובל מהפרעה נרקיסיסטית חמורה. מאוד חמורה. חמורה עד כדי כך, שעל פי הפסיכיאטר ג׳ון גרטנר, שהיה בין משתתפי הכנס, ״הפרעתו הנפשית של הנשיא טראמפ מעמידה בסכנה את חייהם של מיליוני אנשים ועלולה להביא לסופה של הדמוקרטיה האמריקאית״.

מניסיוני במחלקה הפסיכיאטרית, באמת הכל יכול לקרות בכל רגע נתון, אי אפשר לצפות דבר. כל מיני־ויכוח בין משוגעים יכול להפוך בשנייה לפיצוץ מטורף, שייגמר בסוף באחת משתי האופציות: או בחדר הקשירה, כששני המטופלים שכמעט הרגו זה את זה וחוללו כאוס מוחלט במחלקה קשורים למיטה בגפיהם; או שהכל יירגע בדיוק כמו שהתחיל והדבר הבא שתראה זה את שני המשוגעים האלה יושבים בחדר ריפוי בעיסוק ומכינים יצירה ביחד. אני מקווה שאנחנו הולכים לקראת האפשרות השנייה.