1 משנה לשנה הולכים ומתקבעים הימים שבין יום השואה, דרך יום הזיכרון ליום העצמאות כעשרת הימים הכי ישראליים בלוח השנה. יותר מכל מועד אחר. ייתכן שתמיד היה אמור להיות כך, אך התחושה היא שאם יום הכיפורים הוא יום חשבון הנפש של כל יהודי, יום הזיכרון הופך ליום חשבון הנפש של כל ישראלי. בעוד עשרת ימי תשובה בתשרי מטרתם לכפר על עוונות בין אדם לבוראו, עשרת הימים שבין יום השואה ליום העצמאות הם למחשבה ולהתבוננות פנימה בין אדם לחברו, בין אזרח לאזרח, בין קבוצה לקבוצה, בין עדה לעדה, בין שבט לשבט. גם בין אזרח למנהיגיו.

אלו הימים שבהם אנו נבחנים בעיני עצמנו - האם עשינו די כדי להיות ראויים לקורבן הגדול, גם בשואה וגם בתקומה? משנה לשנה זה מתעצב והולך, ובהמשך יהיה בוודאי גם תוכן מסודר יותר למערכת החינוך ולתקשורת. זהו השבוע הישראלי. הכי שלנו ובשבילנו.

2 משום מה, השנה היה עבורי יום הזיכרון לחללי צה"ל קשה יותר, מעיק יותר ועצוב יותר, ותהיתי מה הסיבה לכך. כששמעתי שיש נוספים שחושבים כמוני, פניתי לעזרת הגולשים בעמוד הפייסבוק שלי וחיפשתי תשובה. חלק ענו שמדובר בגילי המתקדם, חלק טענו שאני "שמאלן רואה שחורות", אחרים אמרו שזה משום שלא רואים אופק מדיני או תהליך שלום, חלק תלו זאת בחברי הכנסת דוד ביטן ומיקי זוהר, שצעקו על ההורים השכולים בכנסת, חלק טענו שזה בגלל ביבי, ואחרים חשבו שאולי מכיוון שבמהלך שירותי הייתי עד להרבה שכול, זה הולך ומצטבר.

לא יודע מה נכון ומה לא. לקחתי קצת מכל דבר, והפכתי לעצוב יותר.

3 ביום הזיכרון הזה התנתקתי מחדשות והתמכרתי לשירים העבריים והתעמקתי במילותיהם. גם ביום השואה נהגתי כך. לא כותבים יותר כמו פעם, כשלכל מילה ולכל אות הייתה משמעות, שירים שנכנסים ללב ולנשמה.

לגמתי כל שיר ושיר אל תוך תוכי בצער ובכאב, ומול עיני עלו דמויות של מכרים שנפלו. אגב, תהרגו אותי, אני לא יודע מה לעזאזל רוצים מגלגל"צ. יש להם נוסחה מנצחת. הם עשו משדר איכותי, מגוון, נוגע, רלוונטי. הם לא משרתים את חברות התקליטים ואת האמנים, אלא את המאזינים שמצביעים באוזניים. אז שלחתי הודעה למנהל התחנה עם הרבה שבחים ובקשה - שלא יישברו וימשיכו לעשות עבודה מקצועית וטובה.

4 אויבינו הפוליטיים ברחבי העולם תכננו אולי את ההצבעה נגד ישראל באונסק"ו שעסקה בירושלים כשטח כבוש דווקא ליום העצמאות - לי אין ספק כי זהו מועד סמלי להחלטה אומללה שכזאת.

אבל רק היושב במרומים יכול היה לתכנן שבדיוק באותו יום יעמוד דויד'לה בארי מ"עיר דוד" ויקבל את פרס ישראל על מפעל חייו. מבחינתי, המפעל הזה הוא חשיפת הקשר ההיסטורי החד־משמעי בין עם ישראל לירושלים ולהר הבית, ולו בהקשר הארכיאולוגי. והממצאים שהולכים ומצטברים ב"עיר דוד" ובמקומות אחרים מגיעים למסה קריטית, בלתי ניתנת לערעור, שתרמוס כל החלטה הזויה כזו או אחרת של אונסק"ו. ובינתיים "המרוויח" העיקרי מהעניין הוא שגריר ישראל לאונסק"ו כרמל שאמה הכהן, ששוב ייקרא בוודאי להתייעצות בירושלים ולחופשת מולדת בבית.

הרמטכ"ל, שר הביטחון, הנשיא וראש הממשלה בטקס מצטייני הנשיא. צילום: מרק ישראל סלם

5 לאחר שנים ארוכות של אין ספור טקסים ואירועים ביום הזיכרון וביום העצמאות, השנה הייתי בבית מול הטלוויזיה. ושם, בין כל הסרטים, הכתבות, הראיונות העצובים והטקסים, הלב כואב ומהעיניים זולגות דמעות. פה שיחה עם אלמנה, ופה אם שכולה, יתומים שלא זכו להכיר את אבא ועוד, עוד הרבה. אבל לצד העצבות הגדולה ישנם הסיפורים שמרטיטים את הלב והופכים אותנו לנרגשים וגאים.

הסיפור על זו שנדרסה ונדקרה על ידי מחבל ואחרי עשרות ניתוחים נשארה בחיים ועומדת על רגליה; ועל ההוא שהתפוצץ עליו רימון וריסק את גופו, אבל הרוח והתקווה גרמו לו להיאחז בחיים, לשרוד, להשתקם ולעזור לאחרים. וכמובן, תלמיד התיכון שמופיע בערב שירי לוחמים, שר ומקריא קטעים שכתבו נופלים כאשר הוא עצמו מתגייס בעוד כמה חודשים ליחידה קרבית, ובקהל יושבים הוריו, מזילים דמעה ומתפללים שישוב הביתה בשלום.

זהו סיפור חיינו, כאן בין זיכרון לתקווה, בין ייאוש לאמונה.

6 צביקה לוי מקיבוץ יפעת, אבי החיילים הבודדים, הוא מוסד של איש אחד שמניע תנועה שלמה. לצערי, נחשפו אליו אזרחי ישראל רק לאחר שחלה במחלה קשה ולאחר שהוחלט להעניק לו את פרס ישראל. רק מפעם לפעם הוא הבליח עם פועלו בכתבה עיתונאית על סיפור מיוחד. לא תמיד היה לו קל. היו ויכוחים מי ייתן לו רכב לנדוד בין חייליו; האם הקיבוץ? התנועה הקיבוצית? או הצבא? איכשהו, זה תמיד נפתר. שום דבר לא עמד מול כוח הרצון שלו ומול עוצמת השליחות.

צביקה לוי הצליח לרתום לפועלו עשרות ומאות קיבוצים ולמעשה את התנועה הקיבוצית כולה. אין משימה וכבוד גדול יותר מלאמץ חייל בודד שעזב את משפחתו בניכר או שהתנתק ממשפחתו ובחר לשרת בצה"ל. צביקה לוי מזכה במפעל הזה את התנועה הקיבוצית שנרתמה בעבר, עם חרות לפיד ז"ל, לשיקום אסירים ולקליטת נוער יהודי מחבר המדינות (פרויקט נעל"ה). הקיבוצים ברובם הולכים ומופרטים, אבל זו תנועה מכוונת משימה, וחבל שהמדינה לא משכילה להבין את הזרוע הגדולה, הפרוסה והמיוחדת הזו, לשתף עמה פעולה ולכוון אותה למשימות.

7 בטקס הענקת פרס ישראל נשא שר החינוך נפתלי בנט נאום חשוב לבני הנוער, שעיקרו: קומו ועשו, תיזמו, תחלמו ותגשימו. תציבו יעדים ותכבשו אותם, תחשבו מחוץ לקופסה. מעין נאום "בן־גוריוני" מודל 2017. אני בספק אם בני נוער רלוונטיים צפו בטקס הזה, אבל ראוי שהנאום יהדהד ברחבי מערכת החינוך, תנועות הנוער והמכינות הקדם־צבאיות. לא נשארו כאן הרבה כאלה.

8 אני בטוח שרבים שותפים לתחושתי שהלכה ונתעצמה לאחר יום הזיכרון ויום העצמאות. יש לנו נשיא מדינה ורמטכ"ל שעשויים מחומר אחר. אפשר לסמוך עליהם. תוסיפו לזה את מפקדי וחיילי צה"ל, ואפשר ללכת לישון בשקט. השניים הללו בולטים לחיוב לא רק בגלל אישיותם אלא גם בגלל השיממון המנהיגותי שמסביב. גם הנשיא וגם הרמטכ"ל לא מהססים לומר את דעתם גם כשאינה פופולרית, אך מצליחים גם לשמור על ממלכתיות ולזכות במלוא אמון הציבור. בסוף איכשהו קורה מה שצריך לקרות. ריבלין נשיא, איזנקוט רמטכ"ל - ואנחנו הרווחנו.

9 אני בטוח שמירי רגב לא נתנה הנחיות לבמאי הטלוויזיה שנשכר על ידי מרכז ההסברה לצלם ולהעביר לערוצי הטלוויזיה את טקס העצמאות. העובדה כי רגב ושרה נתניהו הופיעו פי ארבעה מהרמטכ"ל למשל לא הפתיע אותי, כפי שלא הופתעתי שבטקס הלוויה של פרס הושיבו את הרמטכ"ל שלנו בשורה השישית (!). הבמאי יודע לבד מי שכר אותו, הוא מכיר לדעתו את הרגישויות והוא רוצה לעבוד גם בשנה הבאה. וככה נדמה לו בוודאי שהוא היה צריך לנהוג. מה שהוא לא ידע, שלא מומלץ להציב את המצלמה שלוש פעמים על גאולה אבן וגדעון סער - אבל בוודאי תהיה ישיבת הפקת לקחים. חוץ מזה, היה טקס יפה, מגוון ומרגש - באמת.

10 ומה חשבתי לעצמי לאחר יום הזיכרון ויום העצמאות? חשבתי מה היה קורה לנו, לעם הנהדר הזה, לחברה הצעירה, השברירית והמתמודדת שלנו, עם כל סיפורי הגבורה והמופת והערבות ההדדית, אילו רק היה ניתן לעקור מכאן כמה מאות מסיתים ומדיחים ומפלגים ומחרחרי ריב ומדון ושנאת חינם. איך הכל היה נראה?

11 את יום העצמאות עצמו חגגתי לבד בבית עם פנינה. ענבל "סגרה" בבסיס חיל אוויר ברמון, אורי העדיף לעשות "על האש" עם משפחתה של נטליה חברתו (בטח, הם ארגנטינאים, לך תתחרה איתם בבשר) ותמר עשתה את החג עם אמיר באור יהודה. הקן המתרוקן במלוא תפארתו. אז שמתי לי סטייק ניחומים אחד על מחבת הפסים שלי וחגגתי עצמאות.

אלו היו עשרה ימים לא פשוטים שנעשים קשים יותר מן העבר, עבורי לפחות, והמחשבות מניין באנו ולאן אנחנו הולכים מנסרות בראש. האם זה גילי המתקדם או גילה של המדינה שלי? שבת שלום.

avi@bnayahu.com