היום התעוררה מדינת ישראל מן החגיגות אל יום ראשון הראשון של שנתה ה־70. אומנם בכמה משפחות נשאר בשר שלא הועלה לקורבן במנגלים, ולכמה נערות יש מפח נפש מההופעה של ג’סטין ביבר, שהן חיכו לה חצי שנה. אחרות מאושרות כי הן היו שם לצדו יחד עם עוד עשרות אלפים. ראיתי את נחילי הנערות נוהרים לפארק הירקון כבר בצהריים, ומחשבה עלתה בי: מעניין מה אותן נערות יזכרו מחוויית חייהן זו בשנת ה־140 למדינה.
70 שנה זה 70 שנה יותר מאשר מומחים בעולם (ובעם היהודי) נתנו לנו. בחיי אדם, גיל 70 הוא גיל שבו מגיעות אליו לא פעם שיחות טלפון שיווקיות, שמציעות לו בעדינות לשקול לעבור לדיור מוגן. השיחות האלה מפתות. מבטיחים לך שדיור מוגן הוא מקום נפלא. קטן אומנם, אבל אתה יכול לשכוח מדאגות. הכל מטופל. חוגים, בריכה, ארוחות בזמן, שלווה של אחרית ימיך עלי אדמות.
האם יכול להיות שיש מגמה מדינית כזאת כלפי מדינת ישראל? האם יכול להיות שאנו עצמנו מייחלים שהמדינה שלנו תגיע לשלווה בנוסח דיור מוגן בשנתנו ה־70? הנה, התחילו מגעים לשלום בבית הלבן, טראמפ פגש את אבו מאזן, ובאוויר יש תחושה שהסכסוך עומד למצוא את פתרונו. אז מדוע יש לי הרגשה עמומה שבעצם כל הסדרי השלום הם הצעה למדינת ישראל להפסיק להיות מדינה חיה ותוססת ולעבור לדיור מוגן? יכניסו אותנו לשטח קטן, ישמרו עלינו בהבטחות בינלאומיות, ידאגו לנו. יהיה שקט לנו ושקט לעולם. אכן, יש יתרונות גדולים בדיור מוגן. אבל ברור גם שאלו אינם החיים הטבעיים. זהו סוג של ויתור על החיים.
טראמפ נכנס בכל המרץ הג’ינג’י לעשות עסקה בין ישראל והפלסטינים. הבה נניח שהוא יצליח, ובתוך שנה יהיה סידור שבו מדינת ישראל תחזור לגבולות 67’ של המאה שעברה, לשני צדיה תהיה מדינה פלסטינית נקייה מיהודים, ואיכשהו שני החלקים האלה של המדינה הפלסטינית גם יהיו מחוברים ביניהם למדינה אחת. באזור שנותר באמצע תהיה מדינה קטנה, שבה יחיו היהודים בשקט. אני יודע שנוסחה כזאת נראית מאוד לחלק מן הישראלים. אז מדוע לי זה מזכיר דיור מוגן? מדוע אני נזכר במעומעם שיש למצב דומה גם שם בערבית: ד’ימי? לא יודע להסביר.
בעצם מה יש לי נגד דיור מוגן? אולי זה פתרון נכון? כנראה לא כל כך, כי העובדה היא שרוב בני ה־70, ה־80 ויותר מעדיפים להישאר בתוך החיים האמיתיים, בביתם האמיתי ולא להסתפק במעט מזכרות מן הבית הגדול שלהם, מחייהם האמיתיים, ולעבור לשטח קטן, אפילו שמסבירים להם שהוא יותר מוגן. יצורים משונים הם בני האדם, וזה מה שעושה אותם לבני אדם.
האם ייתכן שבגיל 70 פיתחו הישראלים מין רתיעה מריבונות? גם כאן מדובר בתחושות שלי בלבד, אבל מיעוט הדגלים על המכוניות ביום העצמאות השנה העלה בי מחשבה שלא רק בחו”ל ישראלים מצניעים את היותם ישראלים, אלא, מתוך איזה עיוות פנימי, גם בארץ.
להמחשת אבסורד מיעוט הדגלים חיברתי סיפור ילדים קטן לפייסבוק בשם “הדגל שהציל”: אבא חיבר דגל לאוטו שלנו ליום העצמאות. נסענו לקניון והגענו למגרש חניה ענקי. אחרי הקניות יצאנו, ואבא לא זכר איפה המכונית. היו מכוניות רבות מאוד סביב. מה נעשה? פתאום צץ בי רעיון, אמרתי: ‘אבא, הבה נחפש מכונית עם דגל ישראל!’ הרמנו את מבטנו ותוך זמן קצר ראינו דגל על מכונית רחוק־רחוק. זו הייתה המכונית שלנו. אבא שיבח אותי ואמר: ‘כל הכבוד ילדי, הדגל הציל אותנו’”.