כמה נורא. כמה קשה לאנשי מערכת עיתונאית לקבל הודעה על סגירה שמגיעה מכונס נכסים בלשון יבשה מהרגע להרגע. השידור הקצרצר שבו גאולה אבן מקבלת את המידע, קוראת, ומבינה במכה ללב מה היא קוראת, נשנקת ובוכה - וממשיכה להגיש את הבשורה המרה, הוא רגע שמתאר במדויק את התחושה של אדם מול ברוטליות המנגנון שיושב בחדר מרוחק ומוחק בשנייה אחת עולם שלם. יש רגע איום שבו המנגנון מפעיל כלים כבדים והם מותנעים פתאום ומתחילים לדרוס. מדוע זה נעשה ככה? אי אפשר להבין ואי אפשר להצדיק, וראש הממשלה, כמו אחרים בשלטון, נושאים באחריות לצורה כזו של ניהול.

על המסך אנחנו רואים תמיד רק את מי שמשדר, אבל טוב שהמצלמות הראו לנו הפעם גם את מי שמסביב. כל מי שהיה אי פעם במערכת חדשות, לא כל שכן באולפן חדשות טלוויזיוני, יודע כמה רבים הם האנשים סביב שעושים את המלאכה העיתונאית לאפשרית. כאשר אלה שאת שמותיהם ואת פניהם אתם מכירים, נפגעים גם הם.

הייתי, לצערי, עד לפחות פעמיים בחיי לסגירת מערכות עיתונאיות, ולפגיעה שהפעולה הזו צרבה בנשמות. פעם אחת הייתה למעשה סגירת העיתון הזה. סגירה זמנית, תודה לאל, אבל היה אז שלב שבו כל מי שהשקיע את נשמתו, פשוט ככה, נפגע עד עמקי אותה הנשמה שהוא השקיע בעבודה. מי שמשדר בטלוויזיה, מי שאנחנו רואים, נתפס בעינינו כאדם חזק, שולט, מורם. פתאום ברגע אחד ראה הצופה בביתו עד כמה כל אחד הוא אדם ועד כמה כל אחד פגיע.

אני עומד לשירת התקווה עם חברי שם, ב"מבט לחדשות".