אם יום שישי היום, כנראה שהצלחתי לסיים את השבוע ולהגיע לתקופת בחינות הגמר. כבר שנתיים וחצי שאנחנו מסתובבים בין מחלקות בבתי חולים ועכשיו הגיע הזמן לשבת בבית ולהעלות עשן.

שבעה בתי חולים. פנימית, כירורגיה, ילדים, מיון, הרדמה, טיפול נמרץ, עור, גינקולוגיה, אורולוגיה, נוירולוגיה, פסיכיאטריה... הבנתם את העיקרון. עדיין לא הרווחתי את הזכות לסכם, אבל שנתיים וחצי במערכת הבריאות הציבורית הישראלית, תקופה שבה אני לא מטופלת אבל גם לא לגמרי צוות רפואי, דורשות לפחות איזה סיכום ביניים, לא?

***

ביל ״בוטסטראפ״ טרנר הוא מדמויות הקולנוע שהשאירו עלי רושם עז, עד כדי כך שאני רואה אותו בכל מיני הזדמנויות בחיי. בסרט "שודדי הקריביים" הוא מגלם פיראט שהפך לחלק מספינתו. צדפים, קונכיות וכוכבי ים הופכים לחלק מבשרו, עד שקשה להפריד בינו ובין קירות הספינה. ככה זה עם חלוקים של בתי חולים.

אני יודעת שהוספת מיטות ותקנים עומדת בראש סדר העדיפויות אבל מיד אחריהן, אם תשאלו אותי, יש לשנות את המדיניות בגזרת ההלבשה. 20 חדרים במחלקה, בכל אחד בין מיטה לארבע מיטות, ועל כל מיטה שוכב מטופל על אותם המצעים כמו של שכנו, עם אותם פנים לא מגולחים וחלוקים זהים שמאפשרים לבדוק את המטופלים בקלות מצד אחד ושאין בעיה ללכלך אותם מצד שני.

לא ערכתי סקר בנושא, אבל אובדן הזהות חייב להיות מובנה בסיטואציה הזאת, לא? אתה כבר לא האישיות הפרטית שאתה, אלא ישראל ישראלי מהפרסומות לכרטיסי אשראי, זה שיש לו מספר הכרטיס האלמותי 123456789. קשה לזכור שמות של עשרות מטופלים שמתחלפים מדי יום, על אחת כמה וכמה כשהם הופכים דומים כל כך, כשהם לובשים את אותו חלוק כעור בעל השסע הסקסי הזה מאחור. הפתרון: עם כניסתו של המטופל למחלקה, יש לאפשר לו לבחור חלוק מבין קולקציית החלוקים הצבעוניים של בית החולים. הוא יהיה שמח יותר, הוא יזכור שיש לו צבע אהוב גם אם הוא נמצא זמן ארוך במחלקה. יזכרו אותו גם רופאיו.

***

בסוף מתרגלים לכל. בסבב הראשון שלי במחלקה הפנימית לא הסכמתי להיכנס הביתה עם הבגדים שלבשתי בתחילת היום, אף על פי שהוחלפו מיד בכניסה לשערי בית החולים במדים הסטנדרטיים. כל דבר היה אצלי בחזקת צלחת פטרי. כל עיטוש, כל דלקת ריאות, כל מחלת לב, היו בבחינת סיבת המוות הבאה שלי. הייתם חושבים שאין להיפוכונדרים מה לחפש בבית הספר לרפואה, אבל לפחות אצלי זו הייתה התרופה. ב־2015 שטפתי ידיים אחרי מגע עם האוויר. התקלף לי העור מרוב שימוש מוגזם בסבון האדום הזה בתחנת האחיות. היום אני... על מי אני עובדת? אני עדיין שוטפת הרבה את הידיים.

מתרגלים לריח של אלכוהול החיטוי ולמטופלים שלא רוצים שסטודנטית תבדוק אותם, לסדר הבלתי הגיוני שכל בית חולים בנוי בו ולבירוקרטיה המשונה שאתה צריך לעבור, אפילו לאוכל מתרגלים. ובכל זאת, בצד המאושפזים, יש משהו בבתי חולים שדואג שלא תרגיש בבית (מלבד מחלקות ילדים כמובן). אני לא מדברת על המיטות במסדרונות אלא על התאורה, הווילונות, מעקות המתכת של המיטה, הצפצופים הבלתי פוסקים, השידוכים הבלתי אפשריים עם החברים לחדר. רוצים שתרגיש טוב אבל גם שלא תרגיש יותר מדי בנוח. תזכורת תמידית שזה לא המקום שלך. אתה צריך להבריא ולחזור הביתה.

***

מערכת הבריאות לא בריאה. רופאים לא אוכלים באופן מסודר, לא אוכלים בכלל במשמרות לחוצות במיוחד. אף מילה על איכות האוכל. צוותי חדר הניתוח עומדים על הרגליים שעות לפעמים, זה גם המצב בביקורי רופאים במחלקות. אנשים נכנסים לבית חולים דואבים ומתוסכלים, כל אחד והסיפור שלו והמסכנות שלו וההתמודדות שלו, ובצד השני הצוות הרפואי שומע את הסיפורים קורעי הלב האלה בזה אחר זה, והנפש מקבלת עוד 50 טונות לסחיבה. העבודה מלאת סיפוק, אבל יש גם משפחה ויותר מדי פעמים היא נשארת מאחור. מישהו אמר שעות שינה?

***

במסלול הזה, של רפואה, אתה אף פעם לא מסיים. לא באמת. ממש כמו יום הסידורים בבנק או בדואר - תמיד תגלה שחסר לך מסמך אחד נוסף כדי שתוכל לסמן וי על המטלה שיצאת איתה מהבית. תמיד יש עוד מבחנים, עוד סבב קטן שצריך להשלים (מחלקת עיניים - אני בדרך אלייך!), עוד עבודת גמר, עוד בחירת התמחות, עוד סטאז׳, עוד שנים ארוכות שלאורכן אתה חוזר להיות בשר טרי באין ספור הזדמנויות. שוב ושוב אתה מפלס דרכך בפירמידה שהיא בכלל אשליה אופטית וכדי לטפס לקצה שלה אתה צריך אורך רוח, גיל מתקדם, אהבה למקצוע וכישרון. תמיד יש עוד מאמר ועוד מחקר, והכל משתנה במהירות שקשה לעקוב אחריה, אבל כדי להיות טוב למטופלים שלך אתה צריך להדביק את הקצב. זה מחדד את הראש ומתיש בו זמנית.

***

״כסף״ זו בדרך כלל מילת המפתח בדיונים על עתיד הרפואה. פשוט כולם יודעים שנשמה לא חסר, רק ככה אפשר לקיים מערכת בריאות מוצלחת יחסית בתנאים הקיימים.

***

עכשיו להתרכז, כמה אלפי עמודי קריאה, כמה מאות שאלות, והמבחנים מאחורי. קיץ וים זה לחלשים.