לא חלפו יומיים מאז שדונלד טראמפ עזב את ישראל וכבר נציגו למשא ומתן, ג'ייסון גרינבלט, נחת בארץ. יום לפני בואו אמר מזכיר המדינה האמריקאי, רקס טילרסון, כי במהלך ביקורו טראמפ הפעיל "הרבה מאוד לחץ" על ראש הממשלה בנימין נתניהו ועל יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן לחזור לשולחן המשא ומתן המדיני. עוד אמר טילרסון כי הנשיא מאמין שהסכם שלום בין ישראל לרשות הוא המפתח לפתרון הבעיות באזור. 

דבריו של טילרסון עלו בקנה אחד עם אמירתו של טראמפ, כאשר עמד לצד אבו מאזן בבית לחם. "אני מאמין באופן נחרץ כי אם ישראל והפלסטינים יצליחו להשיג שלום, הדבר יתחיל תהליך של שלום בכל רחבי המזרח התיכון". 

נאום הנשיא טראמפ בטקס קבלת הפנים בנתבג

חזרתו המהירה של גרינבלט לארץ כמו גם דבריהם של טראמפ וטילרסון מבהירים כי נכון לעכשיו השינוי שחל בגישת ארה"ב לישראל עם החלפת המשמרות בבית הלבן הצטמצם לגישה הרגשית והטקטית. 

מבחינה אסטרטגית, התפיסה ששלטה בימי ממשל ברק אובמה כמו גם בתקופת קודמיו ג'ורג' בוש הבן, ביל קלינטון וג'ורג' בוש האב ממשיכה לשלוט גם בימי טראמפ. האמריקאים ממשיכים להאמין כי ישראל והפלסטינים הם הנושא המרכזי שעמו עליהם להתמודד. הם ממשיכים להאמין כי גורל האזור כולו תלוי במה שקורה ביהודה ושומרון, בירושלים המאוחדת ואף בעזה.

על פניו מפתיעה העובדה כי הגישה היסודית הזאת ממשיכה לשלוט. הרי בנאום שנשא טראמפ בריאד בפני מנהיגי המדיניות הסוניות, הוא הודיע שלא ימשיך לשמור אמונים לאסטרטגיות הכושלות של קודמיו בתפקיד. "אמריקה מחויבת להתאמת האסטרטגיות שלנו לאיומים המתפתחים ולעובדות חדשות", הבהיר הנשיא. "נפסול את האסטרטגיות שלא עבדו וניישם גישות חדשות, המבוססות על ניסיון וכושר שיפוט. אנחנו מאמצים ריאליזם ערכי המבוסס על ערכים משותפים ואינטרסים משותפים". 

בכל הקשור לישראל ולמדינות הסוניות, דבריהם של טראמפ וטילרסון מבהירים כי משמעות הדבר אינה יציאה לדרך חדשה, אלא חזרה לעבר. טראמפ פוסל את הגישות המשיחיות של בוש הבן ושל אובמה ומשיב את ארצות הברית למקומה המסורתי, כבת הברית של המדינות הסוניות בראשות מצרים וערב הסעודית, וכמגינה אמינה של ישראל.

למעשה, גם ביקורו המרגש של טראמפ בכותל וגם גישתו החמה והאוהבת כלפי ישראל לא מבשרים שהוא יהיה פרו־ישראלי יותר מקודמיו, למעט אובמה, אלא מודיעים לנו ולעולם כולו כי ממשל טראמפ יהיה ידידותי כלפי ישראל כפי שהיו כל נשיאי ארה"ב עד אובמה. במילים אחרות, נכון לעכשיו, מדיניות הממשל הנוכחי מהווה שיבה למקורות ולא יותר מזה. בייחוד בכל הקשור למקומה של ישראל בתפיסה האזורית. 

יש כמובן אינדיקציות הסותרות לכאורה את המסקנה הזאת. טראמפ לא דיבר על הקמת מדינה פלסטינית, הוא לא אמר מילה על בנייה בהתנחלויות או בירושלים. אבל כדי להבין את משמעות השינוי, עלינו להבדיל בין התפיסה האסטרטגית לגישה הטקטית של הממשל.

ברמה הטקטית, מובנת הימנעותו של הנשיא מדיון בתוכניות בנייה בירושלים וביהודה ושומרון. למה לו להתעמת עם הממשלה כשהכוונה שלו היא לשכנע את הציבור הישראלי שהוא חבר של ישראל? מעבר לכך אין סיבה שנשיא ידבר על נושאים כאלה. בשביל זה ישנו גרינבלט. בנוסף, כפי שראינו בגוש קטיף, בצפון השומרון, במגרון, בעמונה ובנקודות יישוב אחרות, אין חשיבות אסטרטגית לבניית יישובים. אם ישראל תחליט להרוס יישובים, היא תהרוס אותם.

הבעיה כאן היא בעיה אסטרטגית. מי שהיה אמור להניא את טראמפ מהגישה האסטרטגית המוטעית, שלפיה הקמת מדינה פלסטינית תפתור את בעיות המזרח התיכון היה ראש הממשלה. נתניהו לא עשה זאת, משום שככל הנראה הוא שבוי בתפיסה הקלוקלת, שלפיה הבחירה שמולה מוצבת ישראל היא בינארית - או הקמת מדינה פלסטינית ביו"ש, בירושלים ובעזה או אזרוח כל תושבי יו"ש הפלסטינים. 

העובדה שנתניהו מקבל את התפיסה הזו מביאה אותו לשיתוק אסטרטגי, המונע ממנו כל אפשרות לשנות את התפיסה של טראמפ. המצב הזה אינו כורח המציאות. אמונה כי זה "או זה או זה" היא אחת המורשות הקלוקלות של מודל שתי המדינות.

ארבע הבעיות בשטח  

כאן המקום להבהיר: רעיון שתי המדינות איננו אסטרטגיה. הוא כמיהה אוטופית משיחית. ככזה, הוא שורד כגישה מדינית גם כשהיא נכשלת. להבדיל מאסטרטגיה אמיתית, האמונה ברעיון שתי המדינות איננה נעלמת כאשר היא נכשלת ומכשילה.

בין השאר, כוח ההישרדות של הגישה המשיחית הזאת נעוץ ביצירת חלופת האימים הלא מציאותית של מדינה אחת, שבה כלל תושבי יהודה ושומרון יקבלו אזרחות ישראלית. השימוש במחזה האימה הזה בא לידי ביטוי גם השבוע, כאשר המכון הישראלי לדמוקרטיה, הדוגל בהקמת מדינה פלסטינית, ערך כנס שבו "מומחים" דנו בשתי החלופות הללו כאילו אין שום דבר אחר בעולם.

ויש סיבה נוספת להמשך קיומה של הגישה הכושלת שדוגלת בשתי מדינות: אין כמעט דיון מציאותי בנוגע להשלכות הברורות של יישומה. למשל, בהיבט הדמוגרפי. שוחרי הגישה טוענים כי הקמת מדינה פלסטינית תפתור את הבעיה הדמוגרפית של ישראל. אבל האמת הפוכה.  

הקמת מדינה פלסטינית ביו"ש, שעל פי כל התרחישים תכלול שליטה פיזית בגבול המזרחי, בין שבאמצעות כוחות ביטחון פלסטיניים או כוחות לא־ישראליים אחרים, תיצור איום דמוגרפי גדול עשרות מונים מהשאלה כיצד להתמודד מבחינה אזרחית עם התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון. הקמת מדינה כזאת תביא לשיטפון של מיליוני ערבים מסוריה, מעיראק ומלבנון לתוך "פלסטין" וישראל המצומקת. מצעד המהגרים גם יביא להפלת הרשות הפלסטינית וגם יוביל למלחמה עמנו. אבל לשוחרי תפיסת שתי המדינות אין מענה לאיום הדמוגרפי הוודאי הזה, ועל כן הם מתעלמים ממנו וממשיכים להזהיר כי נתמוטט כמדינה יהודית אם לא נקים את המדינה הפלסטינית שאליה נשואות עיניהם.

נתניהו. אם לא ייתן לטראמפ את העצה הנכונה - הוא יחזור על שגיאות אובמה. צילום: מרק ישראל סלם

נוכח העובדה כי ישראל לא תשרוד לאורך זמן מבחינה דמוגרפית ואסטרטגית אם תקום מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן, קל מאוד להסביר מדוע החלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון עדיפה על פני תפיסת שתי המדינות. אולם כבר מזמן ברור שאין צורך לעשות זאת, משום שבין הקמת מדינה לבין אזרוח הפלסטינים החיים ביו"ש יש מרחב אסטרטגי רחב, שבו חלופות פרגמטיות רבות.

לישראל ארבע בעיות עיקריות בשטח: הראשונה היא העובדה ששליטת פת"ח ברשות לא יציבה ולא טובה. גם אם אבו מאזן וחברי כנופייתו יפנו את כיסאם, המחליפים שלהם לא יהיו שוחרי שלום, אלא שוחרי השמדת ישראל כמותם. זאת אומרת, בטווח הנראה לעין אין עם מי לעשות שלום.

הבעיה השנייה היא שביהודה ושומרון חיים 2.5־1.5 מיליון פלסטינים, וישראל איננה מעוניינת לאזרח אותם. בעיה נוספת היא שישראל לא מסוגלת ולא רוצה לפנות את כלל אזרחיה מיהודה ושומרון ואת מאה אלף האנשים שחיים מחוץ לגושי ההתיישבות הגדולים. והבעיה האחרונה היא שישראל לא יכולה לשמור על עצמה ללא יהודה ושומרון.

כאשר מדובר בבחירה בין ויתור מלא על האזור לבין שליטה מלאה בו, אין ספק שהכל נראה בלתי אפשרי. אבל לא כך הדבר. אם נחלק את הבעיה למרכיביה, נבין כי מבחינה ביטחונית, הדרך לשמור על ישראל ואזרחיה היא באמצעות שליטה ביטחונית ישראלית ביו"ש. כי הדרך לשמור על ישראל משכנותיה במזרח היא באמצעות שליטה ישראלית בגבולה המזרחי.

חשיבה מאובנת 

באשר לתושבים הישראלים והפלסטינים כאחד, הבעיה איננה אם יש שלום עם הרשות או חמאס. הבעיה היא משילות. כמעט חצי מיליון הישראלים החיים בהתיישבות ביו"ש זוכים כיום ליחס של אזרחים סוג ב', משום שבתור תושבי שטח C הם נשלטים בידי ממשל צבאי ולא בידי החוק הישראלי.

הדרך לפתור את הבעיה הזאת היא באמצעות החלת החוק הישראלי על שטח C. ובל ייכנסו לפניקה כל שוחרי הרשות. כפי שהחלת החוק הישראלי ברמת הגולן לא שינתה את המצב הריבוני של האזור, אלא רק פתרה את בעיית המשילות, כך החלת החוק הישראלי בשטח C תשאיר את הדלת פתוחה לחלופות מדיניות שונות, אם וכאשר יהיו כאלה בעתיד. זאת, תוך ביצור השליטה הישראלית בגבולה המזרחי ושמירת זכויות האזרח של אזרחי המדינה.

ומה לגבי הפלסטינים? אנחנו תמיד קופצים למסקנה כי אם אין להם מדינה, הפלסטינים ביו"ש חייבים להתאזרח. אבל לא כך הדבר. כיום התושבים הללו חיים באוטונומיה המקנה להם אזרחות פלסטינית. הם מחזיקים בדרכונים פלסטיניים, רושמים את הלידות והפטירות במרשם האוכלוסין הפלסטיני ולפחות בעבר הצביעו לפרלמנט הפלסטיני ולמנהיגו. האם אוטונומיה פלסטינית יכולה להתקיים רק כאשר שולטים בה מחבלים מפת"ח ומחמאס? ברור שלא.

אז כשטראמפ הבהיר השבוע כי הוא באמת ציוני אוהב ישראל, שרוצה לשמור על המדינה, האמנו לו. אבל אף אחד לא טרח להגיד לו איך עושים זאת, אז בלית ברירה הוא ממשיך לבצע את הטעויות של קודמיו. הוא בהחלט מוכן לשמוע על חלופות למדינה פלסטינית, כך הצהיר בחודש פברואר בעת ביקור של נתניהו בבית הלבן. זאת הסיבה לכך שעד כה הוא מסרב להודיע על תמיכתו בהקמת מדינה כזאת.

"נקבל החלטות בהתבסס על תוצאות אמיתיות בעולם האמיתי, לא באמצעות אידיאולוגיה קשיחה", הבהיר הנשיא האמריקאי בריאד. "יכוונו אותנו השיעורים והניסיון, לא הגבולות של חשיבה מאובנת". טראמפ לא רוצה הצעות אוטופיות שנטולות כל קשר לעולם האמיתי. ויש לישראל אפשרות להציע לו הצעות כאלה. הוא מבין שאבו מאזן לא פרטנר, זאת הסיבה לכך שהוא תקף אותו על הסתה ומימון טרור כשעמד לצדו בבית לחם. לישראל יש חלופות טובות למצב הקיים, אבל כדי להציע אותן על נתניהו להתנער מהחשיבה המאובנת והשגויה של או הכל או לא כלום.