1.כשהייתי נער, ניסה אבי לשכנע אותי לקרוא ספר של ש”י עגנון. ניסיתי וזנחתי אותו. “זה משעמם, ואני לא מבין את העברית שלו”, אמרתי לאבא. הוא כעס קצת ואמר: “יבוא יום שתבין את גדולתו”. וכך היה. בבגרותי קראתי די הרבה עגנון ואפילו התענגתי. ובכל זאת, כשזכה בפרס נובל תמהתי: איך אפשר להעביר את סגנונו לשפה זרה וכיצד נהנים גויים מסיפוריו הכל כך יהודיים.

נותרתי בפליאתי, עד שבא דויד גרוסמן, זוכה פרס מאן בוקר היוקרתי, ופתר את החידה. כך אמר ל”הארץ” לאחר זכייתו: “אם אני חושב על ספרים שקראתי ואהבתי ובאו ממקומות אחרים ותרבויות אחרות, זה הצירוף שיוצר ספר מעניין. משהו מוכר ואינטימי, ויחד עם זאת משהו זר ואקזוטי. הצירוף הזה יוצר את המשיכה”.

וכמו בכל פעם שיש למדינה הזאת ולאזרחיה שעה של נחת, צצים משביתי שמחות למיניהם, אנשי ה”כן, אבל”. “חוקר הספרות הנודע”, איש הימין שמעון ריקלין, קובע כי “הכוהנים של השמאל עוז וגרוסמן הם סופרים בינוניים למדי אבל מבקרי ישראל גדולים, ורק בגלל זה הם מועמדים מדי פעם לקבלת פרסים בחו”ל. תשמיץ - תקבל”. מעניין שעמוס עוז מועמד כבר שנים לפרס נובל לספרות - ואין. אולי אינו משמיץ מספיק?

ומולו איש “הארץ” רוגל אלפר שיוצא בחריפות נגד ניכוס גרוסמן למדינה. “גרוסמן כתב ספר לבד, בלי עזרת המדינה, וספרו מייצג אותו ולא את מדינתו”, טען. ואת השר נפתלי בנט, שהעז לומר שגרוסמן הביא כבוד גדול למדינת ישראל, הוא מכנה “פשיסט המקדש את המדינה מעל לכל ערך אחר”. רגע, המדענים הישראלים שזכו בפרס נובל לא עשו את עבודתם המדעית לבד? אז גם על זכייתם אסור היה למדינה לשמוח ולהתגאות? וגם לא על הישג אישי בינלאומי של ספורטאי ישראלי, שרץ או חבט בכדור לגמרי לבד? ולא על טפטפות או עגבניות שרי שמישהו המציא ופיתח? נו, באמת. אנו יודעים גם בלי אלפר שגרוסמן כותב את ספריו לבד, אבל שמחים וגאים ומברכים על שבישראל צמח סופר כזה. אכן, כבוד הוא לנו.

2. מה שעושים לאהוד אולמרט הוא בגדר מבחן בוזגלו הפוך. עם בוזגלו לא היו נוהגים כך. הוא, אם היה מורשע במה שראש הממשלה לשעבר הורשע, מכיר בחטאו ומתנהג בכלא כראוי, כמו אולמרט, היה מקבל כמעט אוטומטית את הנחת השליש. לא היו מחפשים מתחת האדמה סיבות מפוקפקות למנוע זאת ממנו. אולמרט משול למי שמוטל מוכה וחבול על הקרקע ובועטים בו. בעברית קוראים לזה התעללות.


מבחן בוזגלו הפוך. אולמרט. צילום: אוליבייר פיטוסי, פלאש 90


אולמרט עבר על החוק, הורשע ומרצה את עונשו, וזה בסדר. גם כשישתחרר יוסיף לרצות עונש: איסור לחזור לתפקיד פוליטי במשך שבע שנים, מה שאומר לגביו, בגילו, לעולם לא. לטעמי, גם ישראל נענשה. אולמרט היה ראש ממשלה טוב מאוד, והפסדנו אותו.

אילו כל המדינאים, הפוליטיקאים ואנשי הביטחון שחשפו לפני מישהו, עיתונאים בעיקר, מסמכים או מידע שאסור לו לראות ולדעת - היו נענשים, היה הכרח לבנות עוד כמה בתי כלא. צריך לקוות שהחשד כלפי אולמרט, שלפיו העביר חומר אסור לידי מי שמנוע מלראותו, לא ישמש עילה למניעת ניכוי שליש ממאסרו.