1. פרס עם כוכבית: צייצני הימין ובכייניו העבירו את השבוע בקיטורים על התשקורת שלא מסקרת את ביקור ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי כיאה לביקור ההיסטורי ורב החשיבות שהוא. ככל שגוברת מוטת השליטה של הימין בתקשורת, כך גוברים גם הנהי והבכי של דברניו. אכלו להם, שתו להם ולא סיקרו אותם. עוד מזימה של הסמולנים: להסתיר מהציבור את ביקורו של המנהיג ההודי! כאילו שאפשר היום להסתיר משהו מהציבור. מדובר, כמובן, בשטויות. הביקור קיבל את הכותרות שלו ואת הסיקור הראוי שהגיע לו כדין. גם אם ראש הממשלה הייתה זהבה גלאון, זה היה הסיקור. כותרת ראשית אחת בפתיחה, ואחר כך סיקור שוטף, ענייני ואוהד (כך בדיוק היה).

זו ההזדמנות לסכם את הביקור גם כאן: אכן, היסטורי. אכן, רב חשיבות. השוק ההודי, ושוקי המזרח בכלל, חיוניים להמשך הפריחה של ישראל. ראש הממשלה נתניהו ראוי לכל המחמאות על ניווטו מזרחה. זו הבלטה שלו, הוא מבין בה ומאמין בה ומספק את הסחורה. אני לא זוכר איפה קראתי השבוע את השוואתו של נתניהו למעמד שאליו הגיע שמעון פרס, כאלדר סטייטסמן האזורי, האיש שכולם מחלים את פניו ועולים אליו לרגל. נתניהו הוא לא פרס. חסרים לו שני ממדים כדי להיות פרס: החתירה האמיתית לפיוס עם שכנינו, גם כשזה נראה רחוק ובלתי אפשרי (החתירה לשלום זולה, אין לה מחיר), וההכרה בחשיבות הברית האסטרטגית עם ארה"ב (לא רק מול טראמפ, אלא גם מול אובמה). אבל אין להתעלם גם ממחצית הכוס המלאה. נתפשר על זה שנתניהו הוא פרס עם כוכבית.

אם נתעלם לרגע ממצבה הקשה של ישראל באירופה ומהעובדה שפריצת דרך אמיתית מול הציר הסוני תהיה רק כשנתקדם בציר הפלסטיני, נתניהו אכן הגיע למעמד של מדינאי־על, מנהיג בכיר, שמקבל כבוד כמעט מכל שאר עמיתיו. קשה להאמין שרק לפני שנים ספורות נשמעה אותה שיחה פרטית בין הנשיאים אובמה וסרקוזי, כשאחד מהם מכנה את נתניהו "שקרן", והשני מסכים בהתלהבות ומקונן ש"אני צריך להתעסק איתו על בסיס יומי". אובמה וסרקוזי כבר היסטוריה, וביבי עוד כאן. הכל יחסי בחיים.

טראמפ. ליד ההתנהלות שלו נתניהו נתפס כי של שפיות ויציבות. צילום: רויטרסטראמפ. ליד ההתנהלות שלו נתניהו נתפס כי של שפיות ויציבות. צילום: רויטרס

העובדה שדונלד טראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב ומנהל את המעצמה החזקה בתבל באמצעות ציוצים מופרכים בטוויטר, פייק ניוז ושקרים בוטים על בסיס יומי, הופכת את נתניהו לאי של שפיות ויציבות. הביקורת על נתניהו, שמוטחת כאן באופן קבוע, מגיעה ממקומות, סיבות ועלילות אחרות לגמרי. אז שאפו על מודי, ועל הקרב המוצלח ב־BDS, ועל ניהול יחסי החוץ (אם כי את משרד החוץ, ביבי, אתה משמיד ביעילות רבה). ובפעם הבאה שאתה מצטלם יחף עם מנהיג זר בחוף גבעת אולגה, כדאי שתתאם קודם עם כחלון. מדובר בחדירה בוטה למרחב הדיג שלו.

2. סימני חיים: לתוצאות הביניים של הפריימריז במפלגת העבודה יש, כרגע, השלכה מדינית ברורה: התירוץ הזמני של נתניהו מול טראמפ, עומד לקבל תנאי קבע. עד עכשיו שכנע ביבי את האמריקאים להמתין לעבודה. האמריקאים, כפי שדווח כאן בעבר, עשו שיעורי בית ובדקו אפשרויות להרחבת הקואליציה הימנית של ביבי כדי לאפשר התנעת תהליך מדיני. התברר להם שבמידה שיצחק הרצוג ינצח, יש על מה לדבר. הוא ולבני יהיו מסוגלים להעמיס כמות נכבדה של ח"כים על העגלה של נתניהו כדי לחלץ אותה מהבוץ, בתנאי שמדובר בתהליך מדיני אמיתי.

אז האמריקאים המתינו. אבל הרצוג הפסיד. יחד איתו הפסידו החברים ג'ייסון גרינבלט וג'ארד קושנר, שהייתה להם תוכנית: חבילת מחוות ישראלית משמעותית כלפי הפלסטינים, שתיצור "תהליך רוכסן" (ריצ'רץ') שבו הסעודים גומלים במחוות מטעמם על כל מחווה ישראלית. כרגע קואליציה חלופית לנתניהו כבר לא ממתינה על המדף. השאלה המכרעת היא מה יעשו האמריקאים. האם ישלימו עם גורלם המר וירימו ידיים, או שינסו, מול היו"ר הבא בעבודה, להפעיל את השפעתם על מנת ליצור חלופה? סביר להניח שזה מה שיקרה.

האם עמיר פרץ או אבי גבאי מסוגלים להצטרף לממשלת נתניהו בהינתן תהליך מדיני אמיתי? לא סביר להניח. מה כן? אולי רשת ביטחון אמיתית, כולל ערבויות, לרוחב כל החזית, שיעניק היו"ר הבא בעבודה לנתניהו, אם אכן ילך לתהליך מדיני משמעותי. זה יעניק לנתניהו מרווח תמרון מסוים. אם נלך צעד אחד הלאה, ייתכן שבמצב הדברים הזה מחוות משמעותיות לפלסטינים יגרמו לפרישה זועמת של הבית היהודי מהממשלה. פרישת בנט, שקד, אריאל וסמוטריץ' היא מהלך שובר שוויון. הוא יכול לייצר אנרגיה שתכניס את העבודה בכל זאת לקואליציה. האם זה יכול לקרות? כן. הסיכוי שזה יקרה נמוך. מצד שני, ח"כ שלי יחימוביץ' התייחסה לאפשרות כזו בראיון שנתנה לי בוועידת רואי החשבון באילת השבוע, ולא סתמה עליה את הגולל.

עכשיו לדרמה עצמה. מפלגת העבודה הוכיחה שלמרות כל מה שנאמר עליה, נותרו בה עדיין סימני חיים. דופק רחוק, חלוש, אבל פועם. הדודה הפולנייה אומנם נפחה את נשמתה בייסורים, אבל שני אחיינים דחויים ממרוקו, שהסתננו איכשהו למשפחה, מתקוטטים על הירושה הדלה שנותרה.

אחרי שגמרנו להתגזען, חובה להדגיש: מדובר בשני מועמדים איכותיים וראויים. הם דומים זה לזה ושונים זה מזה בו זמנית. הם גם מאותו הכפר, וגם מיקום שונה לחלוטין. אם פרץ ממאדים, גבאי מנוגה. ולהפך. עמיר פרץ, 65, איש שדרות והנגב, מול אבי גבאי, 50, מצפון תל אביב. חבר הכנסת הכי ותיק בבניין, מול מי שלא היה חבר כנסת אפילו דקה, והגיע למפלגה לפני חודשים ספורים. פרץ יליד מרוקו, גבאי בן ליוצאי מרוקו שנולד במעברה בירושלים. פרץ מעולם לא "עשה לביתו", גבאי עשה גם עשה וגרף עשרות מיליוני שקלים כמנכ"ל בזק. שני סיפורי הצלחה מחממי לב שמצטלבים זה בזה על סֽפה של המפלגה שהקימה את המדינה, אבל איבדה את העם.

פרץ הוא יותר פוליטיקאי של פעם. אחד השועלים המנוסים ביותר בכנסת, אדם שידע אינטריגות, דילים, שטיקים וטריקים בכמות מסחרית, אבל שרד כדי לספר. הוא איש חרוץ מאוד, עקשן כמו פרד, שנמחק מהמפה הפוליטית אחרי מלחמת לבנון השנייה, אבל הצליח לכתוב את עצמו מחדש בכוח על־אנושי כמעט. גבאי הוא איש המחר. מעודכן יותר, טרי ורענן, מדבר את שפת הצעירים וחי במקצב המודרני. אם פרץ אנלוגי, גבאי דיגיטלי.

העובדה שבנו של טכנאי בבזק הגיע למעמד של מנכ"ל החברה ועשה לביתו, משחקת בעיקר לזכותו של גבאי. אם פרץ מעולם לא "עשה לביתו", גבאי עשה כמה עשרות מיליוני שקלים, ועכשיו החליט לעשות למען הציבור. לאחרונה הוא התחיל קצת לעוף על עצמו ונכנס לתחום המסוכן שבו פוליטיקאים מרבים להתבלבל ומתקשים להבחין בין עצמם לבין השמש, אבל בשלב הזה גבאי רץ עדיין על המסלול הנכון. סוד הקסם שלו הוא העובדה שהוא מדבר בפשטות. שואלים אותו שאלה, הוא נותן תשובה. הוא לא נשמע כמו פוליטיקאי, הוא מתרחק מאינטריגות ותככים ונמנע מהכפשות, גם כשמכפישים אותו (והכפישו). הדרבי בין גבאי לפרץ בשבוע הבא הוא אירוע מסקרן לא רק ברמה המפלגתית, אלא גם על המפה הלאומית. אם אני יאיר לפיד, שנתי תנדוד בימים הקרובים.

עמיר פרץ ואבי גבאי. ההתמודדות ביניהם היא המרענן הרשמי של הקיץ. צילום: אבשלום ששוניעמיר פרץ ואבי גבאי. ההתמודדות ביניהם היא המרענן הרשמי של הקיץ. צילום: אבשלום ששוני

על המפה, יחסי הכוחות בין השניים פחות או יותר שווים. אהוד ברק העניק לגבאי רוח גבית בסרטון תמיכה מבריק (שבו החמיא ברק גם לעצמו). יחימוביץ', כצפוי, הודיעה אף היא על התגייסות למענו. מצד שני, לברק ויחימוביץ' יש גם לא מעט שונאים במפלגה. יצחק הרצוג יישאר כנראה על הגדר. הדבר היחיד שחסר לו זה להביע תמיכה באחד המועמדים, ולהפסיד איתו שוב בשבוע הבא. חלק ניכר מעסקני מחנה הרצוג כבר עובדים אצל עמיר. באוויר נשארו, בינתיים, עמר בר־לב ואראל מרגלית. סתיו שפיר, שתומכת בגבאי, מתלבטת אם להודיע על כך בפומבי. פרץ גרף כבר את מרב מיכאלי ונהנה מתמיכתם של איציק שמולי, כוח משמעותי בקרב גימלאי המפלגה, ואבי ניסנקורן, שיצא מהצללים והזדהה.

לאהוד ברק ועמיר פרץ סיפור מעניין. פרץ הוא הבכיר היחיד בעבודה שלא נפגש עם ברק בחודשים האחרונים. היו ניסיונות לתאם ביניהם מפגש, שליחים התרוצצו בין הצדדים, אבל זה לא קרה. גבאי לא היה הבחירה הראשונה של ברק, אבל בינו לבין פרץ, לא נותרו לברק אופציות. ברק הדיח את פרץ מתפקיד שר הביטחון אחרי הפריימריז ב־2007. שניהם לא שכחו את העניין ההוא. פרץ הוא האיש שמינה את גבי אשכנזי לרמטכ"ל. גם את זה הם זוכרים מצוין. פרץ מקווה להיות האיש שיביא את אשכנזי לעבודה. ספק אם זה יקרה. ביום שלישי הקרוב מפלגת העבודה תצא לדרך חדשה. בין שייבחר המנהיג החדש־ישן ובין שהחדש לגמרי, הסיפור הזה הוא המרענן הרשמי של הקיץ.

3. בני הערובה: בשבוע שעבר פורסם כי ראש הממשלה מתכוון למנות את מ', ראש אגף בשב"כ, לתפקיד מ"מ ראש המטה לביטחון לאומי. באמת הגיע הזמן. הרי למטה לביטחון לאומי אין ראש כבר מדצמבר 2015. עוד מעט שנתיים. כאילו לא חווינו את פארסת המנהרות בצוק איתן. הפקרות היא מילה הקטנה על הסיפור הזה בכמה מספרים.

אבל השמחה מוקדמת מדי. כעת נודע לי כי המינוי של מ' הוא על תנאי. זה לא שהוא נכנס עכשיו לתפקיד מ"מ ראש המל"ל ובעוד חצי שנה יקבל את ראשות המל"ל. בדיון בפורום סגור השבוע נשאל ראש הממשלה נתניהו על כך, ואמר במפורש כי מ' ימונה לתקופת ניסיון של חצי שנה ובסיומה יוחלט אם אכן ישודרג ויהפוך לראש המל"ל של מדינת ישראל. או שכן, או שלא. מה בשלב הבא? תוכנית ריאליטי בסגנון "המתמחה" של טראמפ, שבסיומה יוחלט אם להדיח ראש אגף בשב"כ, או לקדמו הלאה? אנחנו לא רחוקים מהמצב הזה.

זוהי שערורייה, המוכיחה שתהליך הפיכתה של ישראל מדמוקרטיה פרלמנטרית לרפובליקת בננות מלוכנית נמשך במלוא הקצב. נתניהו ממשיך באותו דפוס פעולה של ביזוי מוחלט של מוסדות המדינה וממלכתיותה במלוא הקצב. הוא ממנה אנשים לתפקידים חיוניים על תנאי. מ' יהיה עכשיו בעצם באודישן. בדיוק

כמו שיוסי כהן היה ראש מל"ל כאודישן לקראת ראש המוסד, ובדיוק כפי שיעקב נגל תפקד כמ"מ ראש מל"ל למעלה משנה וחצי.

האודישן הזה הופך, בעצם, את ממלא התפקיד לסוג של בן ערובה בידי ראש הממשלה. כך הפך נגל לשליחו האישי של נתניהו ולסנגורו בתקשורת בכל הנושאים שעל סדר היום. בדיון שהתקיים בזמנו בהשתתפות יוסי כהן, התפתחו חילופי דברים קשים בינו לבין ח"כ עפר שלח סביב הסנגוריה של כהן על מתווה הגז. שאלתי השבוע את שלח, שמתמחה בנושאי ביטחון וניהול ביטחון, לדעתו על המתרחש.

"קודם כל", אמר, "אני חייב להדגיש שפגשתי את מ' בתפקידו הנוכחי בשב"כ, ואין חולק על יכולותיו". וחוץ מזה? שאלתי. "חוץ מזה, מה שקורה כאן הוא הפרה בוטה של חוק המל"ל, ראש הממשלה הופך, פעם אחר פעם, את המל"ל לחלק מלשכתו, ואת ראש המל"ל לעוזרו האישי. אבל לא זו הייתה כוונת המחוקק. להפך. במקום פועל של ראש הממשלה או יס־מן מטעמו, ראש המל"ל צריך להיות ישות עצמאית השואבת את כוחה וסמכותה מהחוק, ולא מרצונו הטוב של ביבי. זה קרה עם יוסי כהן, זה קרה עם יעקב נגל, עכשיו זה יקרה עם מ'. מבקר המדינה נדרש לסוגיה הזו וכתב עליה דוח חריף ביותר, אבל ראש הממשלה בשלו. על פי חוק, ראש המל"ל צריך להכין את דיוני הקבינט, לכתוב את ניירות העמדה והעבודה, לתכלל את עבודת הקבינט, להעשיר את הדיון, לחשוב מחוץ לקופסה, להביא דעות אחרות, להיות עצמאי וחסר פניות. במקום זה, ראשי מל"ל הופכים לספקי רצונותיו וגחמותיו של ראש הממשלה.

העובדה שפעם אחר פעם ממונה אדם לתפקיד ומוחזק כמ"מ, או שאדם הנושא עיניו לתפקיד אחר צריך קודם כל למצוא חן בעיניו כמ"מ ראש המל"ל, צריכה להדאיג את כולנו. זה תורם להפיכת המל"ל מאחד הגופים הכי חשובים במדינה, כפי שהיה אמור להיות על פי חוק, לכלי ריק בשירותו של ראש הממשלה, וזה מעורר בי חשש שלא למדנו את לקחי צוק איתן".

עד כאן שלח. ולסיום, עוד כמה נתונים: מ', ראש מרחב דרום של השב"כ, היה בעבר ראש אגף סיגינט וסייבר, וראש האגף הארצי לסיכול טרור וריגול אסלאמי. הוא אכן מוכשר, חריף ובקי. הוא חובש כיפה גדולה ושומר נגיעה. מכיוון שההדתה והדרת הנשים עוד לא כבשה את העולם הנאור (בינתיים זה קורה באיראן, בסעודיה ובחלקים מישראל), תהיה למ' בעיה ללחוץ את ידיהן של עמיתות מארצות אחרות. אבל זו בעיה שולית. מ' הוא דתי מאוד, יותר מיורם כהן, אפילו יותר מרוני אלשיך. זו הזדמנות להדגיש כי דתיותו אינה פקטור. אני לא שותף לרתיעה של כמה מהפרשנים ממינויים ביטחוניים חובשי כיפה. כפי שהוכיח יורם כהן, אין לכיפה קשר כלשהו לאיכות הראש שעליו היא מונחת, ונושא השבת, כשמדובר בביטחון, אינו רלוונטי.

העניין הוא שמ' אינו דובר אנגלית. עד היום זה לא ממש הפריע לו, כי בשב"כ הערבית קובעת. ראש המטה לביטחון לאומי הוא ישות בינלאומית שחלק ניכר מתפקידיה הוא קשר עם מקבילים בעולם ועם ראשי ארגוני ביון שונים. כאן כבר מדובר בסוג של תקלה. טוב, אולי בגלל זה נקבע למ' אודישן.

4. מבחן הערכים: מדתיותו של מ' נעבור להדתה. רבות דובר על התופעה הזו השבוע, ועל המרד החילוני שבמסגרתו בתל אביב ובגבעתיים כבר הוחלט לא לתת לעמותות דתיות לשוטט בבתי הספר ולעשות נפשות, במסווה כזה או אחר. לדעתי, בצדק. נכון, מצד אחד נדמה לי שהפאניקה מוגזמת. שטיפת מוח גורמת, בדרך כלל, לתגובה הפוכה. אבל בוויכוח בין הטוענים כי אין שום הדתה וזה בסך הכל לימוד על המקורות היהודיים של כולנו, לבין אלה שטוענים שמדובר בתופעה מיסיונרית ומיותרת, אני במחנה השני. נמאס לי לשמוע על העגלה הריקה של החילונים, מול כל הטוב והשפע באוצרות התרבות של החרדים והדתיים.

לדעתי, המצב הפוך לגמרי. מכיוון שכבר מזמן הוכח שכל ליקויי החיים פוגעים בכל המגזרים באופן שווה, כולל סמים וגילוי עריות וסטיות למיניהן, מה שנשאר זה לבדוק את הערכים התרבותיים. בתחום הזה, אין לנו החילונים במה להתבייש. נדמה לי שלהפך. אצלנו הכל קורה מבחירה, ולא מוכתב מראש על ידי שום גורם עליון. רוחו החופשית של האדם היא שהביאה את האנושות לאן שהביאה. אילו היינו ממתינים לכוהני הדת כדי שימציאו את הפניצילין או יהגו את תורת היחסות או את מכניקת הקוונטים או את כוח הכבידה, היינו עוד מדליקים אש בשתי אבני צור.

אני מסכים לגמרי לכותרת מאמרו של יאיר לפיד ב"מקור ראשון", שלפיה החילוניות היא זרם ביהדות. אני חש לא פחות יהודי מכוהני הדת השונים ומטיפיה. אני בעד ללמוד תנ"ך, תלמוד ותורה שבעל־פה. אני נגד להפחיד ילדים עם שטויות, אני נגד אמונות תפלות, אני נגד רבנים שרלטנים משליכי נרות ומקבצי הון תועפות, השתטחויות על קברי צדיקים כסגולה נגד השד יודע מה, ושאר קשקושים. ועוד לא דיברנו על הדרת נשים, והפרדה בין בנים ובנות בכיתה ב'. אם אחינו הדתיים רוצים להקצין ולהתחרד, שיעשו את זה בחצרם ויעזבו אותנו במנוחה. אם בית ספר דתי מתנה מפגש עם תלמידי בית ספר חילוני בהפרדה בין בנים ובנות והופעה צנועה, שיפגשו את עצמם. כשהם מסתובבים ברחובה של עיר, הם לא מכריחים את הנשים להתכסות או לעבור מדרכה. בעצם, יש מקומות שבהם הם כן מכריחים. אז לא בבית ספרנו. תודה ושלום.

אנחנו יהודים גאים, שמאמינים ברוח האדם, בבחירה חופשית, בסקרנות, בניסיונות ובערכי מוסר מקודשים שנקבעו בידי אנוש. אנחנו לא מנסים להפיץ את תורתנו, ואין בקרבנו מיסיונרים. אנחנו לא דורשים מאף אחד לבוא לעשות איתנו שבת, בתנאי שיאמץ את מנהגינו ואמונתנו. אנחנו פתוחים לכל אחד, מוכנים לוותר ולהתגמש ולהבין ולדבר, בתנאי שבצד השני יגלו תכונות דומות. כשתתקדמו, תודיעו.

מני נפתלי. למרות מסע הכפשות בלתי נפסק נגדו הוא לא הפסיק להילחם. צילום: אבשלום ששונימני נפתלי. למרות מסע הכפשות בלתי נפסק נגדו הוא לא הפסיק להילחם. צילום: אבשלום ששוני

5. איש אמיץ אחד: מחר בשמונה בערב הם יגיעו שוב למקום הרגיל. מרכז מסחרי המרוחק כמה מאות מטרים מביתו של היועץ המשפטי לממשלה בפתח תקווה. מני נפתלי והמפגינים עושים את זה כבר שמונה חודשים רצופים. בחורף ובקיץ, בחום ובקור, בגשם סוחף ותחת שמש יוקדת. זה התחיל עם נפתלי ועוד חמישה־שישה תמהונים, אבל אחר כך התברר שהתמהונים הם אנחנו. השבועות חלפו ומספר המפגינים עלה לכמה עשרות, ואחר כך לכמה מאות. ככל שהמשטרה הייתה בריונית יותר במאמציה לרסק את המחאה הזו, כך היא הלכה והתפשטה. בשבועות האחרונים זה כבר קרוב לאלף מפגינים, ועכשיו זה מתפשט לנקודות מחאה נוספות בערים אחרות ברחבי הארץ. עוד לא ברור מה זה בדיוק, אבל בטוח שכבר אי אפשר להתעלם מזה.

גילוי נאות: לא הכרתי את מני נפתלי לפני שהסיפור שלו התפרסם בתקשורת. לא ידעתי על מה שעבר עליו במעון ראש הממשלה, אבל כשהעסק התפוצץ, לא היה שמח ממני. נפתלי הוכיח, באומץ לב נדיר, את רוב הדברים שקראתם בטור הזה בשנים האחרונות. ליוויתי בהשתאות את מאבקו. איך זכה בערכאה הראשונה, איך שכנע גם את גיא אליהו להתלונן, איך ניהל מאבק עיקש נגד העוצמה האדירה של המערכת שמולו, וניצח. בשיחה שקיימתי איתו לפני פחות משנה, הוא אמר לי שזה לא הסוף. הוא לא מתכוון להסתתר, והוא לא מתכוון לשתוק. הוא ייצא למאבק ציבורי. שאלתי אותו למה הוא מתכוון. הוא אמר שיוציא את עם ישראל לרחובות. אמרתי לו שאין לזה שום סיכוי. הציבור אדיש, אמרתי לו, אף אחד לא יסתכל לכיוון שלך. לא אכפת לי מי יסתכל ומי לא, אמר נפתלי, אני יודע את האמת ואני אלחם עליה. הם פגעו בי ואני אלחם. וצריך להדגיש עוד משהו: מני נפתלי הוא ליכודניק. מעפולה. עדות המזרח. לפני שקרה מה שקרה, הוא העריץ את נתניהו. נדמה לי שהיום כבר לא.

הוא נלחם. ועוד איך. מסע הכפשות בלתי נתפס ניתך על ראשו מטעמם של מקורבי המשפחה המלכותית, והוא לא הוריד ראש. העלילו עליו הטרדה מינית שלא הייתה ולא נבראה, העלילו עליו גניבת מצרכים מבית ראש הממשלה, העלילו עליו, קשה להאמין, את ההוצאות המופרכות במעון ראש הממשלה. סוללה נכבדה של עורכי דין, יחצנים, יועצים ומקורבים, אף אחד מהם לא גובה שכר על עמלו לטובת משפחת המלוכה, ניסו להפוך את נפתלי לעבריין. אבל הוא לא עבריין. הוא עקשן.

הפגיעה במני נפתלי הייתה שגיאה אסטרטגית של משפחת נתניהו, ובעיקר של הגברת. גיל שפר הצליח בזמנו להגיע איתו לפשרה שבמסגרתה יקבל סכום סמלי כפיצויים ותוסדר העסקתו בשירות המדינה, כפי שהובטח. הגברת זרקה את הפשרה הזו מכל המדרגות. מני נפגע עד עמקי נשמתו והחליט לצאת למסע אישי. "המקור", שעוקבת אחריו בחודשים האחרונים, מציגה את המחיר האישי והמשפחתי שמשלם נפתלי על המסע הזה. בינתיים שום דבר לא מרתיע אותו. הולכים לו על הפרנסה, על השם הטוב, על האוכל לילדים, והוא ממשיך. שברו לו את היד, שללו לו את רשיון הנשק שממנו הוציא את פרנסתו, גדעו שוב ושוב את עורקי הקיום שלו, והוא עוד כאן. אני כל כך מתבייש שניסיתי לרפות את ידיו בהתחלה. איש אמיץ, מני נפתלי. חבל שאין עוד כמה כמוהו, שהיו שם בתוך התופת והחליטו להוציא אותו לאור. לו היו עוד כמה כמוהו, הכל היה נראה אחרת לגמרי.

bencaspit5@gmail.com