1. ד"ר לדור, הרופא המטפל בבעיות הגב שלי, לוחץ עלי ללכת הרבה ברגל. אני משתדל לעשות את זה, אבל כשבן אדם מוכר מתהלך ברחובות עיר הולדתו, הרבה אנשים נוהגים להתקרצץ, ללכלך, לשבח והנורא מכל - המחלה היהודית הקרצייתית - לבקש סלפי. הפחד הנורא מעוד פריצות דיסק ודלקת, לצד כאבי התופת בגב התחתון הימני, מוציאים אותי לרחוב עם המצלמה. אני מוצא את עצמי נח על ספסלים ציבוריים ומאזין לשיחות רחוב, גנוב על הציפורים הרבות שעל העצים ועל כבלי החשמל, עושה ביקורים אצל חברים המתגוררים בקומות עליונות ומצלם מהגובה את המראות למטה.

חופי תל אביב הם מהיפים שבחופי העולם, וכל המלעיזים יכולים לנסוע לשתות את המים של עזה. עד הקטע שבו איזה צינור שופכין מתפוצץ, זה תענוג לטייל על החוף ועל הטיילת המפוארת שנבנתה לאורכו. אנשים מרחפים וגולשים, חותרים בחסקה (בודדים) ומרעישים ומעצבנים עם אופנועי ים, "הלו, ארטיק... אני הולך" עדיין מכתת רגליו בחול ומפריח קריאות בשבח הארטיק־קרטיב עם הרבה הומור.

את העדשה שלי תופס גבר במשקפיים צהובים, שותה מיץ תפוזים צהוב. צילום: נתן זהביאת העדשה שלי תופס גבר במשקפיים צהובים, שותה מיץ תפוזים צהוב. צילום: נתן זהבי

ימי "מציצים" ו"הצילו את המציל" חלפו ללא שוב. אריק איינשטיין נפטר, אורי זוהר התחבר לאלוהים, גיגי המציל יצא לפנסיה, אביגדור מהצריף החזיר נשמתו לבורא, מונה זילברשטיין היפה שקעה בסם והלכה לעולמה בגיל צעיר, שיסל בעסקי הקולנוע, אלטמן הקטן בביזנס, משה איש כסית עצם עיניים לצמיתות - הימים הללו לא ישובו עוד, ודור חדש מככב בחופים. מודה ומתוודה שאני לא מכיר את הכוכבים הנוכחיים, להוציא את מושון, המציל המתולתל, צרוב העור, שהייתה לי הזכות לעבוד איתו באמצע שנות ה־70 בחוף מציצים.




שיכור זרוק ליד כרזות פוליטיות. צילום: נתן זהבישיכור זרוק ליד כרזות פוליטיות. צילום: נתן זהבי

הולך לאורך שדרות דוד המלך. מול הרבנות יש שלכת, והשדרה מרופדת בנשורת פרחים צהובים שיוצרים שטיח יפהפה. חתול שחור דמוי פנתר בעל עיניים בורקות מביט עלי במבט מקפיא. אני מקליק מולו במצלמה, הוא נוטש בהליכת פנתרים ולפתע מזנק במהירות פנתרים אל עבר זוג יונים, אבל מפספס.

בכיכר רבין, תחת מודעת פרסומת על סניף בנק דיסקונט, זרוק שיכור הומלס בצהרי היום. לצדו בקבוק וודקה ריק, ועל עמוד הבניין כרזות פוליטיות ישנות.

בשינקין יש מוזיקת רחוב, ואת העדשה שלי תופס גבר במשקפיים צהובים, שותה מיץ תפוזים צהוב. אחלה פריים. קליק.

חתול שחור דמוי פנתר בעל עיניים בורקות מביט אליי במבט מקפיא. צילום: נתן זהביחתול שחור דמוי פנתר בעל עיניים בורקות מביט אליי במבט מקפיא. צילום: נתן זהבי

2. יושב על ספסל בכיכר המדינה. מסביב המון קשישות וקשישים, חלקם חלוצים ממקימי המדינה, אחרים ניצולי שואה, ורבים שאינם זוכרים את עברם, לא יודעים מה קורה איתם בהווה, ממלמלים שברי מילים. הפיליפיניות הנפלאות מטפלות בהם במסירות. אנחנו שומעים עליהן רק כאשר במקרים חריגים מישהי מהמטפלות מקבלת ג'ננה ופוגעת במטופל שלה, אבל אלו שאני רואה מדי יום בכיכר מפגינות מסירות מדהימה.

"תאכלי, אמא'לה", מתחננת הפיליפינית לקשישה סרבנית הישובה בכיסא גלגלים, "בבקשה, אמא'לה, לאכול קצת, את להיות חזק ובריא". בספסל ממול רוכנת פיליפינית לרגלי המטופל שלה וקושרת את שרוכי נעליו. נראה שהוא מבולבל ולא מבין מה היא עושה. הוא צועק עליה: "די, די, די", והיא בתחינה עונה לו: "אבא'לה, נעליים לא קשור. אבא'לה, ליפול לא טוב". הוא מתרצה.

הפיליפינית מתחננת "תאכלי אמא" לקשישה הסרבנית. צילום: נתן זהביהפיליפינית מתחננת "תאכלי אמא" לקשישה הסרבנית. צילום: נתן זהבי

בבית ישן ברחוב ארלוזורוב, שעדיין לא הורידו מהגג שלו את האנטנות הישנות, תופסים שלווה צמד עורבים ותוכי דררה. באזור יש בתים ישנים שבחצרותיהם עצים עתיקים, ועליהם משתוללות, בבוקר ובערב, ציפורים מכל המינים והסוגים, שמשמיעות קולות ערבים לחובבי הטבע ומעצבנים למי ששונא ציפורים. חלק מהציפורים נהנות מהמזון שמקפידות "נשות החתול", או כפי שהן מכונות - "החתולאיות" - להשאיר למאות החתולים על גדרות הבתים ובפינות הקרובות לעמדת פחי הזבל. אנשים רעים זורקים את צלוחיות המזון ואת צלחות הפלסטיק עם המים שמשאירות הנשים הטובות כדי שהחיות לא תסבולנה מצמא.

על ספסל ברחוב ויצמן יושב קשיש שקוע בפתרון תשבץ, ממלמל לעצמו את האופציות האפשריות ומנסה למלא את החסר מלמעלה למטה, "שש אותיות, מתחיל בא' נגמר בט'". אני מבקש לעזור לו, הוא נעלב ומנפנף אותי בתנועת יד כמו אומר: "יאללה, דפדף".




ציפורים מכל המינים והסוגים על האנטנות הישנות. צילום: נתן זהביציפורים מכל המינים והסוגים על האנטנות הישנות. צילום: נתן זהבי

המדרכות מלאות באופניים ובקורקינטים, רוכבים צעירים מתחרעים בלי חשבון, קשישים מבוהלים פונים אלי: "אדון זהבי, צריך לעשות משהו עם המשיגנרס האלו, זו סכנת נפשות". אני מרים ידיים בחוסר אונים, האמת, גם אני מפחד מהם. ביום חמישי אחר הצהריים שמעתי חבטה נוראית והספקתי לראות רוכבת אופניים מרחפת באוויר וצווחת מכאב. הייתה התקהלות, שני אמבולנסים ואופנוע של זק"א הגיעו תוך חמש דקות. הבנתי שהיא ירדה בהפתעה מהמדרכה לכביש וחטפה. ריחמתי על הנהג הפוגע.

כיף לצלם. התחלתי לצלם בתנועת הנוער העובד והלומד, כשהייתי בגיל בר מצווה. המשכתי מאוחר יותר כצלם ספורט במגרשי הכדורגל של הכח והפועל רמת גן. הצילומים שלי פיארו את עמודי העיתון "חדשות הספורט" והשבועון "העולם הזה".

על ספסל ברחוב ויצמן יושב קשיש ופותר תשבץ. צילום: נתן זהביעל ספסל ברחוב ויצמן יושב קשיש ופותר תשבץ. צילום: נתן זהבי

אני מעריך שעד היום פרסמתי אלפי צילומים בעיתונות הישראלית: ראשי ממשלות, אלופים, זונות, קרימינלים, אמנים, זמרים, שחקנים, צילומי טבע מאפריקה, צילומים מאולימפיאדת הנכים בקוריאה, מהפגנות של סטודנטים מהפכניים באירופה וכו'.

קרוב ל־60 שנה אני מצלם, מת על הצליל של ה"קליק" ועל הסקרנות לראות את התוצאות. אני נזכר בנוסטלגיה בצלמים של פעם: יגאל מן, אורי כוגן, נחום גוטמן, לובה קנפר, אלכס זיסקינד, מיכה ברעם, דוד רובינגר ועוד רבים וטובים אחרים. כשאני פוגש צלמים מדור ההמשך - אלכס ליבק, משה שי, מיקי קרצמן, אבי הזאב וכו', חבר'ה שאיתם עבדתי - אני מתגעגע לימים שבהם צלם עיתונות היה צלם עיתונות ולא צלם שמתכנן עם זמרת סוג ג' שתצא מהבית עם התינוק והוא יצלם כשהיא תעשה פוזה של כועסת, ושניהם יקבלו טובת הנאה מחברת טיטולים ששקית הנושאת את שמה הייתה בידיה של הזמרת המפורסתמת.

קליק.