1. אחרי שצה"ל נמלט באישון ליל מלבנון, במאי 2000, התייצב חסן נסראללה בעיירה בינת ג'ביל ונשא את אחד מנאומיו המפורסמים. יש לישראל נשק גרעיני והכוח האווירי החזק ביותר באזור, ניתח מנהיג חיזבאללה, אבל האמת היא שהיא חלשה יותר מקורי עכביש. נסראללה, שהתכוון לרפיסותה של החברה הישראלית, זיהה את המחלה אבל טעה באבחון. החברה הישראלית הייתה חזקה אז, והיא חזקה היום. אלף מריבות וקטטות ומחלוקות פנימיות עפות הצדה בשנייה האחת שבה נקראים אזרחי ישראל אל הדגל.

אלא שאם החברה האזרחית היא אגרוף ברזל חזק ובלתי שביר, הריהי מוקפת בקורי עכביש רכים ורופפים. קורי עכביש של הנהגה שמבהילה את עצמה ונסוגה ונכנעת בכל פעם מחדש. קורי עכביש של שיח ציבורי המתנהל בחסות תקשורת המתפקדת כמשרד יחסי הציבור של האויב הברברי, ויודעת תמיד להבינו ולהסבירו ולנתח למה אנחנו אלה שגורמים לו לירות עלינו או לשחוט אותנו בסלון ביתנו.

ביום שני שעבר, לפני שבוע וחצי, ישבנו באולפן "הפטריוטים" בערוץ 20, וניהלנו דיון על גלאי המתכות שהוצבו זה עתה. הקשת הפוליטית יוצגה בדיון הזה מקצה לקצה: מיריב אופנהיימר ועד איתמר בן־גביר. היו שדיברו בעד הגלאים, היו שדיברו נגדם, אבל על נקודה אחת הסכימו כולם: בנימין נתניהו לא יעמוד בלחץ. אם הפלסטינים ימשיכו להשתולל והתקשורת תמשיך לשתות לו את הדם בקשית, הוא ייכנע. זו לא הייתה נבואה מסובכת מדי. ויותר מסיפור הגלאים, שהוא עניין טקטי במהותו, העובדה שכולנו - ימין ושמאל, יהודים וערבים, ישראלים, סורים ואיראנים - ידענו מראש שהוא ייכנע, היא הנקודה שבה הבעיה הטקטית הופכת לאסטרטגית.

בואו נניח שאנחנו מקבלים את הטענה שלפיה זרועות הביטחון הזהירו שהתעקשות על הגלאים תבעיר את המזרח התיכון, תגרור את יהודה ושומרון לקלחת, תפגע בחזית מול האיראנים, תחזק את ציר הרשע ותביא להדחה מוקדמת של הפועל ב"ש מאירופה. ונניח, לצורך הדיון, שאנחנו יוצאים מנקודת הנחה שכך באמת אומרות הערכות המודיעין וזה לא עוד כסת"ח הצופה את פני ועדת החקירה או דוח מבקר המדינה ביום שאחרי כן.

זיהה את המחלה אבל טעה באבחון. נסראללה. צילום: רויטרס

איפה בדיוק עובר הקו האדום? ומה יקרה אם יודיעו מחר הערבים שהם יירגעו רק כשיהודים יפסיקו כליל לעלות אל הר הבית, או רק כששוטרי משטרת ישראל יסתובבו על ההר בפיג'מות, או עד שנחלק את הכותל חצי־חצי? מה יקרה אז? הרי גם אז נצטרך להביא בחשבון שסירוב שלנו יהיה עלול להיגמר בשפיכות דמים, לא? האם יש בכלל קו אדום, שבו נראה את בנימין נתניהו מתייצב מול האויב המאיים בדם ואש ותימרות עשן, ומכריז: "סליחה, אנחנו מדינה ריבונית ואותנו לא מכופפים"? ואולי, כאמור, הנהגה שאין לה קווים אדומים ושנבהלת מכל איום ושגם הריבונות בהר הבית אינה קדושה לה, היא באמת הנהגה של קורי עכביש.

והבעיה מתעצמת עוד יותר, וקורי העכביש הופכים למסוכנים עוד יותר, כשמולנו ניצב אויב שלא מוכן לוותר על מילימטר ממה שהוא מגדיר כיקר לו. או אז הופכים קורי העכביש הללו לאיום אסטרטגי. הקורים האלה הם שהביאו את הממשלה שלנו לשחרר מחבלים בלי לקבל שום תמורה. והם שהביאו את הממשלה שלנו להקפיא במשך שנים את הבנייה בעיר הבירה שלנו. והם שהביאו אותנו לברוח מגוש קטיף, מפחד הטרור. והם שגורמים לכך שכל המשאים והמתנים המדיניים עוסקים תמיד בשאלה מה אנחנו ניתן, כשמהעבר השני אויב שלא מוכן לוותר על כלום.

שוב ושוב מלמדים אותנו הערבים שבישראל מנצח מי שאלים יותר. העובדה שבהר הבית אין גלאי מתכות לערבים ויש ליהודים, אף על פי שאת הפיגועים מבצעים הערבים ולא היהודים, נובעת רק מסיבה אחת: היא נובעת מכך שממשלת ישראל מפחדת מהערבים ולפיכך בכל פעם שהם מאיימים עליה באלימות, היא מרימה ידיים. מדינת ישראל מעבירה כבר שנים רבות שיעור אזרחות מסוכן, ולפיו בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון מנצח רק הכוח. מי שמוכן לרצוח, מי שמוכן לפגוע, מי שמצליח להפחיד את הממשלה ואת צה"ל ואת השב"כ - ידו על העליונה. זה קורה עכשיו. זה קרה גם בשנת 2000, כשיצאו ערביי ישראל למלחמה בכל יהודי שעבר בגזרתם, וכפרס קיבלו ועדת חקירה שהסבירה שהם בכלל הקורבנות. כך, בדיוק כך, נראית מדינה של קורי עכביש.

כי מדינה שאינה יכולה להחליט שהיא בודקת את הנכנסים להר הבית, גם אחרי רצח השוטרים, איננה מדינה ריבונית. ומדינה שבה ערבי יכול להכניס אל ההר דגלי חמאס, אבל ליהודי יפשפשו בגופייה כדי לבדוק אם אין לו שם דגל ישראל מקופל, היא מדינה שאין לה כבוד עצמי. ומדינה שבה שוטר מזנק על יהודי וסותם את פיו כדי שלא יצליח לסנן את מילות הקדיש, בעוד המוסלמי שלידו יכול להכניס נשק חם, היא מדינה מבולבלת שאיבדה את הראש.

# # #

בן כספית, חברי, היה השבוע חלק מהחבורה שבחרה להאשים את ראש הממשלה בכל מה שעושים לנו הערבים. הערבים רצחו בנו אחרי שפתחנו את מנהרת הכותל? נתניהו אשם. המרמרה? ברור שנתניהו אשם. "זוהי דרכו של נתניהו", הסביר, "זו גם דרכו של הימין. התרברבות, במקום מעשים שקטים בשטח". אז אם זו דרכו של הימין, בואו נדבר רגע על דרכו של השמאל, ובעיקר על דרכה של העיתונות שכספית הוא אחד ממסמליה הגדולים, בשנים האחרונות.

"אין לי ספק", כתב כספית, "שאם נתניהו היה ניצב שם ב־1948 במקום דוד בן־גוריון, הוא לא היה מכריז על הקמת המדינה. הצעת החלוקה של האו"ם, הוא היה מצהיר בפומפוזיות, היא פגיעה בריבונות של העם היהודי על מולדתו, זו הצעה מעליבה, אלה גבולות שאינם בני הגנה, אנו דורשים הצעה טובה יותר. הוא היה מדבר, ציפי חוטובלי וחבריה היו מוחאים כפיים, והמדינה לא הייתה קמה". אין לי מושג מה היה קורה אם נתניהו היה שם ב־1948. אני מסכים שנתניהו איננו בן־גוריון - ספק אם היו כאן עוד בן־גוריונים אחרי המקורי - אבל אני חושב שאני יודע מה היה קורה אילו לצד נתניהו התיאורטי ההוא, הייתה ניצבת ב־1948 העיתונות של 2017.

אני יודע שהעיתונות הזאת לא הייתה מאפשרת לו להקים כאן מדינה (בשביל מה אנחנו צריכים מדינה אם ביבי שולט בה?). פרשן אחד היה מסביר שטעות היא להכריז עליה דווקא עכשיו, ושני היה שואל למה להרגיז את הערבים, ושלישי היה מזכיר שביבי תמיד דוחף להם אצבעות לעיניים, ורגע אחרי פלישת צבאות ערב היו מסבירים באולפן ערוץ 10 שהכתובת הייתה על הקיר ורק עיוור לא ראה את המלחמה הזאת באה, ותראו כמה הרוגים יש, ועיתונאים אקטיביסטים היו מצטרפים להפגנות מול בית ראש הממשלה, ובן כספית עצמו היה עומד בראש הקוראים, עם שוך הקרבות, להקמת ועדת חקירה ולהדחת האחראי למחדל.

בחרו להאשים אותו בכל מה שעושים לנו הערבים. נתניהו. נתניהו. ציולם: פלאש 90

שוב למדנו השבוע שאין טרור ערבי שהעיתונות הישראלית לא תמצא לו הצדקה. מי שיגיד בקול שאישה נאנסה משום שלבשה חצאית מיני, יקבל סטירת לחי ציבורית שתעיף אותו מכל המדרגות. ומי שיסביר שיצחק רבין נרצח רק משום ששבר שמאלה יותר מדי, יעבור דאע"ש תקשורתי. אבל איכשהו, עם מי שמסביר שהורגים אותנו כי אנחנו לא היינו בסדר, כי ראש הממשלה שלנו חסר אחריות או כי הצבת הגלאים הייתה טעות, אנחנו חיים יופי.

תמיד כדאי להזכיר שבירושלים ערבים רצחו יהודים לפני המגנומטרים ולפני ה"כיבוש" ולפני מדינת ישראל. יהודים וירושלים, יהודים וארץ ישראל, זה משהו שתמיד עורר אצל אויבינו את היצר האלים. הם רצחו בנו לפני 1967 ואחריה, הם רצחו בנו לפני תרפ"ט ואחריה, הם רצחו ב־1851 במכות חרב את אברהם שלמה זלמן צורף, סבו של יואל משה סלומון, כי לא אהבו את פעילותו לחידוש היישוב היהודי בירושלים.

מפלצות בשר ודם שוחטות בנו על בסיס קבוע, ובכל פעם מחדש נמצאים אצלנו מי שיודעים להטיל עלינו את האחריות והאשמה. זו ההתגרות, אלה הגלאים, זו הממשלה, זה ראש הממשלה. כל ליטר דם והתירוץ שלו. וכשכל מחבל שרוכש את הסכין לפיגוע הבא יודע שתמיד־תמיד יהיו יהודים שיסבירו אותו ויבינו מה גרם לו לרצוח ויטילו על ראש הממשלה שלהם את האחריות לדם השפוך, אז גם העיתונות שלנו היא חלק מאותם קורי עכביש.

בשלישי בערב פורסם בחדשות ערוץ 2 סקר שבדק את עמדות הציבור בכל הקשור לסוגיית גלאי המתכות בהר הבית. 68%, כך עלה ממנו, חשבו שהיה נכון להציב את הגלאים, לעומת 23% שסברו שלא. 77% חשבו שישראל התקפלה כשהסירה את הגלאים, 17% - שלא. הסקר הזה לימד שני דברים. האחד ביחס לראש הממשלה, השני - ביחס לתקשורת. על בנימין נתניהו למדנו שהציבור אינו מתחבר להחלטתו להיכנע. על התקשורת למדנו שוב שהיא והציבור הישראלי כשני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו. שבעוד התקשורת, כמעט כולה, ניהלה קמפיין חד־צדדי נגד הצבת אמצעי הבידוק בהר הבית, הציבור ברובו העצום העביר לה מסר, באמצעות הסקר, שהוא והיא כבר מזמן לא.

2. בשבוע שעבר לעגתי כאן לכל הכתבים שהסתובבו באום אל־פחם אחרי רצח השוטרים ודיווחו על ההלם, ועל התדהמה, ועל הזעזוע ועל הדאגה לעתידו של הדו־קיום השביר. כדי שלא יאכילו אותנו בלוקשים האלה, הזכרתי שורה של מחבלים שיצאו גם בעבר מאום אל־פחם. בקיצור, שום הלם ושום בטיח. עיר שממנה כבר יצאו טרוריסטים ושכמה מבניה ובנותיה התגייסו לצבא עורפי הראשים של דאע"ש, לא המומה משום דבר.

הזרים למחבלים באום אל פאחם. צילום: אתר בלדתנא

ברביעי בלילה הובאו לקבורה שלושת הרוצחים. אלפים מתושבי העיר השתתפו בלוויה בקריאות קצובות "ברוח ובדם נפדה אותך, שהיד". כל האלפים הללו הם אזרחי מדינת ישראל. כל האלפים הללו מחזיקים בכיסם תעודת זהות כחולה, כמו שלנו. אלפים, לא כמה עשבים שוטים, הכריזו על עצמם בלילה הזה שהם אויביה של מדינת ישראל. שאם הם צריכים לבחור אם להיות בצד השוטרים הנרצחים או בצד המחבלים הרוצחים - הם מעדיפים את האחרונים. אפשר להמשיך לסתום את האוזניים, אפשר להמשיך לדבר על דו־קיום, אבל מומלץ מאוד שלא להתעלם מהמציאות.

3. ויכוח גדול ניצת השבוע בעקבות הקמפיין החדש שהעלתה תנועת רגבים, המציג את הנגב כמערב פרוע שהחוק לא שולט בו. "מה איבדתם באמסטרדם", שואלת כרזה אחת המציגה שתילי מריחואנה, "צמחי מרפא יש רק בנגב". "מה יש לכם לחפש ברודוס", תוהה הכרזה השנייה, לצד תמונה של גופת גמל השרועה על הכביש, "גמלים פוגשים רק בנגב".

לו הייתה הביקורת על תנועת רגבים מסתיימת בשאלת הטעם הטוב של הקמפיין הזה, ניחא. ייתכן, אפילו, שהייתי יכול להתחבר אליה. אבל טענה אחת שנשמעת שוב ושוב מפיהם של כמה פוליטיקאים ופעילים חברתיים כלפי אנשי רגבים ראויה להתייחסות. "רובכם גרים ביהודה ושומרון", אומרים להם, "אל תתערבו לנו בנגב". פעם, כשבציונות הדתית היו עסוקים בעיקר במה שמתרחש מעבר לקו הירוק, נשמעה הטענה הקבועה: "רק התנחלויות מעניינות אתכם. מה עם כלל ישראל? מה עם הנגב והגליל? מה עם הפריפריה?". כשהחלו בני ההתנחלויות לצאת החוצה אל הנגב או אל גרעינים משימתיים בפריפריה, הגיעה הביקורת מהצד השני. "מה אתם חושבים לעצמכם? באתם לחנך את תושבי השכונות?".

אז בואו נעשה סדר. לפעילי איכות הסביבה שאכפת להם מותר לעסוק במכל האמוניה בחיפה, גם אם הם עצמם גרים באשדוד. וליריב אופנהיימר מותר לעסוק במה שנעשה ביהודה ושומרון, גם אם הוא גר בתל אביב. ולאנשי רגבים מותר לעסוק בנגב גם אם כמה מהם גרים ביו"ש. הנגב שייך לאנשי רגבים לא פחות ממה שהוא שייך למיכאל ביטון ראש מועצת ירוחם או לשכנו אלישיב אייכנר איש "מקור ראשון". יש משהו עקום בתביעה שכל אחד יעסוק בארבע האמות שלו.

ועוד דבר אחד צריך לומר בהקשר הזה. אפשר להסכים עם התוכניות ששמה על השולחן תנועת רגבים, אפשר לחלוק עליהן. אבל קשה מאוד להתווכח עם העובדה שרגבים היא אחת מתוך קבוצה קטנה מאוד של גורמים היודעים להציג תפיסת עולם עמוקה, מנומקת ומבוססת על עובדות ועל היכרות עם השטח, בסוגיית הבדואים. לא ראיתי עד היום אף אחד מן המבקרים של רגבים, שיודע להציג תוכנית רצינית ממול. לשבת עם מוסא מהמאהל השכן, לדבר איתו על שכנות טובה ולהסיק מזה שאפשר לפתור את הבעיות, זה בערך כמו לשבת לקפה שחור עם הפחח הערבי שלך ולצאת מהמוסך כשאתה משוכנע שאפשר לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. הנגב צריך אנשים רציניים שיעסקו בו. רגבים היא מהתנועות הרציניות שיש היום בישראל.

kalman.liebskind@maariv.co.il