הנה תעלומה: איך ייתכן ששיעור האבטלה בישראל הוא מהנמוכים בעולם (4%) ועדיין מדברים על פיטורי אלפי עובדים? ואיך מסתדר שיגורם של מאות עובדים הביתה, כשמספר המשרות הפנויות נאמד ב־120 אלף?
אז ככה: המשק במצב טוב. יש ביקוש לעובדים, אבל בעיקר למיומנים שעברו הכשרה מקצועית. בירידי התעסוקה שנערכו לאחרונה מטעם התאחדות התעשיינים הוצג צורך במאות משרות. אבל המעסיקים מזיזים את העובדים לפי אינטרסים, כמו על לוח שחמט. לעתים מקריבים אותם, וכשרוצים להגיע להישג, אמצעי הלחץ הבדוק הוא גיוס העובדים להפגנות.
האיום של הנהלת חיפה כימיקלים בפיטורי העובדים הוא דוגמה מצוינת. הוא נועד להפעיל לחץ לא מתון על הממשלה, להפחיד אותה ולהגמיש את עמדתה בסוגיית עתיד מכל האמוניה. רמזים על הפיטורים הצפויים שוגרו יותר מפעם אחת בחודשים האחרונים.
ההודעה מאתמול לא הפתיעה איש, בטח לא את הממשלה שראשה עסוק מעל לראש בענייני חקירות וכיבוי שריפות מדיני. הנוהג הציני הזה חוזר על עצמו גם במקרים אחרים. עובדי כי”ל הופעלו בעבר לסיכול של קידום רפורמות המיסוי של ששינסקי. אלא שחוץ מהטקטיקה הנלוזה של המעסיקים, הממשלה משגרת מסרים סותרים. חיפה כימיקלים נמצאת בסימן שאלה כי המדינה שתקה בעיצומו של מסע הפחדות אפקטיבי של עיריית חיפה, שלפיו מכל האמוניה במפרץ הוא פצצת זמן בעוצמה של פצצת אטום.
אם הממשלה דואגת לתעסוקה, היא הייתה חייבת “להרגיע” ובמקביל לנצל שלוש שנים שעמדו לרשותה למציאת פתרונות חלופיים. יו”ר העבודה אבי גבאי אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולטעון שחיפה כימיקלים נסגרת בגלל מתווה הגז. חיפה כימיקלים פועלת עשרות שנים לפני שנמצא גז בישראל. גבאי בתפקידו כשר להגנת הסביבה פשוט נכשל בניסיון להקים מפעל חלופי בדרום. האשמת מתווה הגז בכישלון הוא ניסיון פתאטי להחניף לשלי יחימוביץ’.
הממשלה חייבת להחליט מהי מדיניותה כלפי התעשייה. מצד אחד, היא לוחצת להפחתת יוקר המחיה ולהורדת מחירים, ומצד שני, היא זונחת את האינטרסים המקומיים. פתיחת המשק ליבוא זול של מוצרי קוסמטיקה, למשל, פוגעת בייצור המקומי ובעובדים. לכן הוחלט על סגירת מפעל מוצרי הטואלטיקה מירוחם אמיליה קוסמטיקס ועל פיטורי מאות מעובדיו. נכון שחשוב לייבא בזול קוסמטיקה, אבל מה עם הבריאות? באוצר סבורים שיוקר המחיה חשוב יותר מכל דבר אחר, ועם הבריאות אפשר להתגמש.
המלצות המיסוי של ועדת ששינסקי פגעו גם במפעל המחצבים ערבה מיינד, שבעליו מאיימים עכשיו לסגור ולעבור לירדן.
הממשלה אינה יכולה, גם לצורך מאבק ביוקר המחיה, לפתוח את השוק ליבוא בהיצף ומצד שני ליילל כשעל הפרק פיטורי עובדים.
ויש גם בעלים הסוגרים מפעלים ועוברים למקומות אחרים משום שלא כדאי לייצר בישראל. זו הסיבה שמפעל ויסוניק בדרום נסגר ועובר לסין. הדולר הקורס משחק כאן תפקיד מרכזי. השער היציג עדיין נמוך מ־3.6 שקלים ומתחילת השנה נחלש הדולר ב־8%. זוהי מכה קשה לתעשיית הייצוא שרווחיותה נשחקת. האחריות היא של בנק ישראל אך גם של האוצר.
שר האוצר משה כחלון חוזר היום מביקור בוושינגטון. הוא מינה את מנכ”ל משרדו שי באב”ד למצוא מתווה סיוע לתעשייה. הגיע הזמן שיעברו משלב הדיבורים למעשים.
עוד על מצב יחסי העבודה במשק - מחר בטור “שוטף פלוס” ב”מעריב־סופהשבוע”