בנימין נתניהו הוא מספר אחת. אין עוד שחקן נשמה כמוהו במערכת הפוליטית. יאיר לפיד יכול לגייס את כל הכישרון הרטורי ואת גבריותו המסוקסקת, הוא יכול להישיר מבט אל עץ טרי שנטע בגוש עציון ולייצר ניצוץ של התרגשות; אבי גבאי מצליח לייצר ניגון עממי לסיפור ההצלחה הכלכלי שלו, ונפתלי בנט, עם או בלי גיטרה, מסוגל לייצר אווירת קומזיץ בסנדלים. אבל רק נתניהו הולך עד הסוף. כל מנעד הרגשות האפשרי בכמה דקות.

הוא מתרגש, שפתיו רוטטות, עיניו נוצצות, והוא מלא עזוז ואנרגיה. הוא מחייך חיוך צדדי של ביטחון עצמי וגם של זלזול. הוא גם המנהיג הסוחף וגם הקורבן המושלם. הוא נותן את הכל: בדיחת הקרש, ההלצה המעוררת גיחוך, ובעיקר היכולת לנגן את אותו פזמון ולסחוט עבורו את המקום הראשון במצעד שירי הימין. אנחנו והם. הם ואנחנו. ליכוד אחד גדול מול כל השמאל.

נתניהו הוא אומן. רב־אומן. הוא יודע לכתוב. הוא יודע לדבר. הוא יודע ליצור את נוסחת הקסם שמעוררת את המצביעים שלו ללכת אחריו ולקנות את כל הטיעונים שלו. חלקם בנאמנות עיוורת, רובם כהסבר חלופי מספיק טוב מול הרחש הכללי בציבור.

השבוע הוא סידר את הסיפור בצבעים שהוא אוהב: שחור ולבן. הוא נקי וזך כשלג, הוא מוביל את ישראל להצלחה מדינית וכלכלית חסרת תקדים, הוא מצליח לשכנע את העולם שאין צורך במדינה פלסטינית. ואילו הם, השמאל והתקשורת שהזהירו מפני בידוד ולחץ מהעולם, לא מסוגלים לשאת את הבושה על כך שתחזיותיהם התבדו, עד שהם מחליטים לגבש מהלך מתוחכם ולשתול בתקשורת ידיעות שיובילו לחקירות וייצרו עננת חשדות פליליים מעל ראש הממשלה. הם רוצים שהוא יפול.

מסכנים כל עיתונאי הימין. לשווא ניסו לשוות לעצמם יושרה מקצועית, עד שבא נתניהו ובהבל פה הפך אותם לשמאל בעצם השתייכותם לתקשורת. מסכנים העיתונאים המקצועיים, שחושבים כמה פעמים לפני שהם מפרסמים דבר מה, הם הרי חלק ממקהלה שגווניה לא משנים לראש הממשלה. מסכן עיתון "ישראל היום". הוא חלק מהתקשורת, נתניהו ניסה לגייס אותו באזכור החוק לסגירתו והתעלם מכך שהחשדות הנוגעים לנוני מוזס קשורים במגעים לסרס או לעקר את העיתון. שחור ולבן זה מחייב. אנחנו והם.

תלך לישון

ביום המחרת אמר אבי גבאי שחבל שראש הממשלה לא דיבר אל העם אלא רק למתפקדי הליכוד. נתניהו הרבה יותר מתוחכם מזה. הוא דיבר אל העם, אבל מעל ראשיהם של שריו. בקדמת הבמה היה חלק מגודר. בשורה הראשונה בכירי הליכוד ומאחוריהם התומכים המרכזיים. השרים הובלו למכלאה הזאת בעל כורחם. גם אלה שהתנדבו, עשו זאת בדרבון השטח, של פעילי הליכוד שהרגישו שהם לא מספיק מגבים את נתניהו ואת רעייתו.

נתניהו לכד אותם בינו לבין המצלמה ולבין התומכים שמילאו את האולם. הוא הראה להם שהציבור של הליכוד איתו. שכל מהלך להזיזו או להדיחו יתפרש כבגידה. הוא ביצר את מעמדו בליכוד והבטיח שלא יפעלו נגדו. הוא כרך את כולם יחד. כולם ליקקו גלידת פיסטוק, כולם קשורים לריהוט הגן, לאוכל של הכלבה קאיה, כולם עישנו סיגרים משובחים של ארנון מילצ'ן, לגמו שמפניה ורודה וקיבלו מתנות מחברים.




כולם עישנו סיגרים משובחים שלו, מילצ'ן. צילום: AFPכולם עישנו סיגרים משובחים שלו, מילצ'ן. צילום: AFP

נדיבותו של נתניהו עומדת רק בסתירה לקמצנותו הקנאית לקרדיטים ולכסף. בכל השאר הוא נדיב. פתאום האני הופך לאנחנו. הם לא רוצים את ראשו, הם רוצים להפיל את הליכוד. הפיכה שלטונית הוא כינה את זה. נתניהו לא התבלבל. הוא יודע שזה שקר גס ומכוער, אבל לא אכפת לו. הוא שם פס. על מה שאני כותב עכשיו, על מה שאומרים אחרים, על התקשורת ועל הצדקנים.

הוא יודע מה עובד, הוא יודע איך לחשק את שריו, הוא יודע איך להפעיל את מנגנון השבט הפנימי של הליכוד, הוא יודע איך להפוך את הבעיות האישיות שלו לבעיה של המחנה. הכישרון של נתניהו הוא לנצל עד תום את הבידוד שלו כחשוד ולהפוך את זה למצב של אנדרדוג נרדף על ידי התקשורת והשמאל. בזה נתניהו הוא הטוב מכולם.

נתניהו זקוק תמיד למאבק. הוא זרק פנימה את כל המותגים שמעוררים את הליכודניקים: אהוד ברק, השמאל, מקהלת התקשורת ועיתון "הארץ". הוא לא בחל בשום תרגיל רטורי, כולל האמירה המופרכת שכולם נגדו כי הוא לא רוצה לסגת. כך הוא משתיק גם את המבקרים מימין, אלה שחושבים שהוא נמנע בכל דרך מלממש את מדיניות הימין, נמנע מהכרעה, משמר את נוסחת שתי המדינות, לא פועל מספיק למען ההתיישבות ולא עומד איתן מול ממשל אמריקאי אוהד כדי להציג תוכנית חלופית.

דונלד טראמפ עשה את אותו הדבר. נתניהו מעריץ את המהלכים שהביאו את טראמפ לבית הלבן. הוא עשה זאת עוד כשדונלד היה עסוק בתחרויות מלכות יופי והתגססויות מכוערות על היכולת שלו לנצל נשים. זה בדיוק מה שביבי עשה ב־2009 באשקלון. גם אז הוא דיבר על כך שכולם נגדו, נגד הליכוד ונגד הימין. גם אז אילץ את חברי מפלגתו להצטרף לשורת המקהלה. כמו אמירתו המפורסמת על הכלכלה, התוכנית היא פשוטה: בלימה, ייצוב ואז נסיקה. אז השבוע זה היה עוד שלב בקמפיין של נתניהו.

העובדות מראות שראש הממשלה צודק באופן חלקי: מצבה של ישראל באמת טוב. אין בידוד מדיני, ואין לחץ בלתי נסבל למימוש מהלך מדיני. הכלכלה גם כן במצב טוב. אבל אין גם חלופה מדינית משכנעת למהלך מול הפלסטינים, אין אסטרגיה ברורה מול חמאס, ואין חזון מדיני ברור. יש בלימה, התגוננות והתבצרות.

נזכרתי השבוע בלעג שספג יצחק הרצוג כשאמר שבמצבי לחץ הוא הולך לישון. לא בטוח שזו תבנית פעולה כל כך גרועה. לפעמים דרוש פסק זמן מההיפרוונטילציה של ההתרחשויות. אני מציע לראש הממשלה לישון קצת. לצאת לחופשה ולעצור רגע לחשיבה.

חבר הזכיר לי איך במלחמת יום כיפור חיים בר־לב נדרש על ידי הרמטכ"ל אלעזר דדו לרדת לדרום ולהחליף את האלוף גורודיש. כשהגיע לחמ"ל ועמד מול הכאוס וחוסר השליטה ששררו במקום, הורה לכולם ללכת לישון ורק אז לחזור ולהסביר לו את התוכנית. "גנרל עייף הוא גנרל מטומטם", הסביר את הוראתו המפתיעה. יש בזה משהו.

אז אולי כדאי שנתניהו ינוח קצת. החוקרים יחקרו, הפרקליטים ינברו, הפוליטיקאים ייקחו הפוגה וייצאו לרגע מהשוחות כדי להמתין להתבהרות העניינים. הם יקשיבו למה שאומר להם ארי הרו, ראש הסגל לשעבר, ומה מספר מיקי גנור על הקשר עם דוד שמרון. הרי אין באמת ניסיון הפיכה. יש בדיקה וחקירה ונפיחה פוליטית שנועדה לטשטש את הריח הרע שעולה מהפרטים המביכים שצצים בחקירות.

נתניהו הצליח השבוע לייצר את תחילת מהלך הנטרול של הלחץ הציבורי. כי אם זה לא פלילי, ישנו העניין הציבורי והשאלה האם זה ראוי. נתניהו דאג שהציבורי יהיה פוליטי. פלילי או פוליטי. אנחנו או הם. המנגינה המוכרת. זה עבד בעבר וכנראה יעבוד גם הפעם.

הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2

tguvot@sofhashavua.co.il