מעולם לא התחברתי ל"משחקי הכס". כאדם שמרגיש חובה מוסרית תרבותית להיות מעודכן בכל מה שמדברים עליו, גם את הסדרה האיומה הזאת ניסיתי לצרוך. נכנסתי לשלוש המסעדות הכי מדוברות הקיץ, ביקרתי וירטואלית בתערוכה במוזיאון ישראל, אני נהנה מ"המרדף" בערוץ כאן 11, ראיתי את "דנקרק" כבר בשבוע הראשון, בלסתי בהנאה את הבמבה החדשה (למה לא מכניסים קרם בטעם ביסקוויט קרמל לכל אוכל בעולם?) וצפיתי גם בשני הפרקים הראשונים של "משחקי הכס".

זוועה כזאת עוד לא ראתה שפחה על הים. לא הצלחתי להבין כלום, התפזרתי בין מיליוני הדמויות, איבדתי את עצמי בעלילה המופרכת, ואפילו מהאלימות הפורנוגרפית לא הצלחתי להפיק תועלת. נוסף לכל אלה, כאדם שאוהב את הקיץ - ההבטחה המרחפת מעל, שהחורף מתקרב, היא איום שאיני יכול לעמוד בו.

אך הבעיה אינה רק תרבותית, אלא בעיקר חברתית. כאדם שהיה עד עכשיו מרכזן הפעיל של שיחות רבות בענייני סדרות, שלטתי עד לפרטים בכל מה שקשור ל"אישה הטובה" (ואף ניהלתי שיחות ספין אוף על "הטובות לקרב"), אנשים התייעצו איתי בעבר הרחוק על ההתפתחויות בעלילה של "שובר שורות", שמעתי פודקאסטים מלומדים על "סמוך על סול" עד כדי כך שיכולתי לחפור על מרכזיותו של הצבע הכתום בפרק האחרון, וכעת אני מרגיש מרוחק ודחוי. אנשים אינם חפצים בקרבתי עוד. כידוע, סארטר אמר שהגיהינום הוא הזולת שרואה את "משחקי הכס". ואז אתה הופך, בעל כורחך, לאדם בודד ומנודה. ולפי מחקר שהתפרסם לאחרונה, בדידות מסוכנת לאדם אפילו יותר מהשמנה, כך שככל שיהיו לסדרה הזאת עונות נוספות, אני עלול למות מוקדם יותר. ובגלל שהבמבה החדשה ממש טעימה - אני הופך להיות אדם בודד וגם שמן.

אבל הקובלנה שלי היא לא רק לחברה, שהפכה חד–סדרתית ומנוכרת, אלא גם לאולפנים הגדולים, שלא השכילו ליצור שום סדרה גדולה נוספת, כך שתהיה גם לנו - לאנשים שלא אכפת להם אם ג'ון סנואו חי או מת - זכות קיום. הסדרה "אוזרק" נחמדה, אבל לא חזקה מספיק, "ויפ" מטופשת להפליא וחוזרת על עצמה. העונה השלישית של "פארגו" כבר אזלה מזמן, כך שהפכתי בעיני אנשים ליצור לא רלוונטי. אם אני מגיע לפגישה מוקדם יותר, כהרגלי, אין לי נושא שיחה ראוי להעביר איתו את הזמן חוץ מפוליטיקה. ועכשיו, כשגם הכנסת יצאה לפגרה, אפילו הכיף שהיה עם אורן חזן חלף. אז על מה לדבר, על החום? על זה שעוד מעט ספטמבר? על חקירות נתניהו? מה אני, ברוכי מערוץ 10?

בפעם האחרונה שבה הייתי במצוקת שיחת חולין, ניסיתי את השיטה שלמדתי מהטובים ביותר - לשנות נושא ולהסיט את תשומת הלב. ברגע שחבורה של אנשים מעודכנים דיברה על האש של הדרקונים שכמעט שרפה את המלך, הצטרפתי בהערה: "אגב, זה מזכיר גם את הפרק האחרון ב'מרדף', שהפאנל כמעט אכל את הצ'ייסר. איך הוא לא ידע כמה זמן נמשכה מלחמת 30 השנה, אה? הוא חשב שזה טריקי אבל זה לא. היא אשכרה נמשכה 30 שנה... 1,600 ומשהו עד 1,600 ומשהו, עם עוד 30 שנה...".

אחרי שתיקה, שיעול וצחוק מלאכותי, הם המשיכו לדון באש הדרקונים ובסופו של ג'יימי. יצאתי צ'יפ, ולא הצלחתי לבקע את חומת האש הדרקונית הזאת.

לאחרונה מצאתי פתרון יעיל, ששאלתי אותו מחוסר ההבנה שלי בכדורגל. ללמוד כמה משפטי מפתח שיכולים להציל אותי מכל שיחה שאיני מבין בה דבר. משפט שהשתמשתי בו עד לפני שנה בערך, ועבד לי לא רע, היה: "אבל למרות הכל, אין כמו שער אומנותי של מוגרבי לחיבורים". קיבלתי עליו הנהונים והסכמה ברוב המקרים. לכן למדתי כמה משפטים רלוונטיים (מטוקבקים בעיקר), ואני זורק אותם רנדומלית לחלל האוויר, משהו כמו: "אי־זה פרק ענק, הא? והרגע שג'יימי מזהה את דאני ומחליט להסתער עליה, וואו!". או: "כדאי לציין שפעם ראשונה אחרי שש עונות, בית סטארק שוב חזק, הא? ואת זה אומר אחד שיודע...". ואם זה לא עובד, אז: "תגידו, טעמתם את הבמבה החדשה במילוי ביסקוויט קרמל? למה לא מכניסים את זה לכל אוכל מעכשיו?".