לפני שגיליתי את הכתיבה, הזוגיות והבית החם, הייתי מבלה לילות שלמים במועדונים בתל אביב. את המקומות של הצעירים, בני גילי, אהבתי פחות. ייעדתי את עצמי לחוויה של 35 פלוס. הכרתי שם גברים שקלעו לטעמי. רקדתי בלי לחשוש, כי משקל גופי לא עורר עניין. הייתי הצעירה ביותר בגזרה, יתרון גדול על רוב הנשים. לילות שלמים של ריקודים לצלילי להיטי שנות ה–70 וה–80, הרבה לפני שנולדתי.

הכרתי שם בחורה בת 45, רווקה, שהקדישה את רוב חייה לטיפול בהוריה. אחרי שהרופא בישר לה שלא תוכל להביא ילדים לעולם, היא קיבלה החלטה: מהיום רק נסיעות לחו"ל, מועדונים וגברים מזדמנים.

הקשר עמה נותק ביוזמתי אחרי שנטשתי את הסצינה. התברר שמלבד הבילויים המשותפים, הצחוק והאלכוהול, לא היה בינינו דבר. ספק אם היינו מצליחות לנהל שיחה בבית קפה.

שנים אחרי החגיגה המשותפת שלנו היא שלחה לי הודעה: בואי לחגוג איתי יום הולדת. הלוקיישן: אותו מועדון שבו בילינו. היא אמרה שהזמינה חברים משותפים וציינה את הגעגוע שלה אלי. בין השורות הבחנתי בכך שהיא נעלבה מעט שתפסתי ממנה מרחק.

החלטתי לפנות את הערב. קניתי לה שרשרת יפה מכסף, לבשתי בגד חושפני מהרגיל, השד יודע למה, ולקחתי מונית למועדון. כשהגעתי, לקראת חצות, היא כבר הייתה די שתויה. צחקה, רקדה ומסביבה אנשים שהכרתי. כולם באו כדי לשמח אותה, שלא תהיה לבד ביום הולדתה.

***

שלא כמו בעבר, בלילות שבהם הייתי מפזזת מכניסת המועדון ועד לעמדת הדי–ג'יי, הפעם התביישתי. בירכתי את כולם בנשיקה וניגשתי לבר. “וודקה וג'ין", ביקשתי מהברמן. “65 שקל, בבקשה", הוא הודיע. לא הופתעתי מהמחיר.

התיישבתי על אחת מספות המועדון, שהיו מקושטות בסרטים זוהרים ובלונים. כל כך רציתי לרקוד, אבל המבטים שננעצו בי קרקעו אותי. לא ידעתי אם מסתכלים עלי כי מזהים אותי מהתקשורת, או שמדובר בפלרטוט כמו בימים הטובים. התביישתי, נשארתי לשבת.

כמה דקות אחר כך התיישבה לידי בעלת השמחה. “סוף–סוף רואים אותך", היא אמרה. “חשבתי שמאז שהפכת לסלב שכחת את החברים הטובים שלך".

רציתי לענות לה שחברותי הטובות יישארו איתי לנצח, שהן מלוות אותי תמיד, ובכל מקרה עכשיו יש לי אהבה שמפצה על כל ריק. אבל חיבקתי אותה, הגשתי לה את המתנה ואמרתי: “מזל טוב, אהובה". היא התרגשה ופתחה אותה. נשבעת שהיא בדקה אם הבאתי פתק החלפה.

ישבנו יחד. “מסכנה", היא פתאום צעקה באוזני. “מי מסכנה?", שאלתי. “הבחורה ההיא, עם החצאית השחורה. את רואה?", היא סימנה לי על אישה נאה, גבוהה, שחומה ויפה כל כך. “מה מסכן בה?", התעניינתי. “גם אני מוכנה להיות מסכנה עם מראה כזה".

היא הביטה בי בפנים רציניות ואמרה: “תאמיני לי שאת לא מוכנה. כבר שנה היא באה לפה. החבר הקודם שלה הכיר לה את המקום. הם היו שורפים את הרחבה יחד, אבל כבר לא".

“הם נפרדו?", שאלתי והבטתי בבחורה, שנראתה שיכורה ורקדה בצמוד לאחד המבלים. הוא ניסה לנשק אותה והיא הפנתה את ראשה וצחקה. “כן, הוא עזב אותה לטובת החברה הכי טובה שלה", גילתה לי אשת יום ההולדת. “מה אגיד לך, מרסל, חברה זו עבירה", אמרה. זו הייתה הפעם הראשונה שצחקתי בערב ההזוי הזה. הרי הבחורה נראתה די מאושרת בחברת האדם שרקד עמה, לא כמו מישהי שבורת לה.

***

חברתי עזבה אותי והלכה להצטלם עם כל מי שהכירה, וכנראה עם כמה שלא. הבחורה היפה צעדה לכיוון הספות. כשעלתה בשתי המדרגות שהיו שם היא מעדה. שתי נשים הרימו אותה. “את בסדר?", שאלה אחת מהן. הבחורה סימנה בידה שכן.

היא נשכבה על אחת הספות. ראשה נגע בירכי. היא הרימה את רגליה ועצמה את עיניה. “מסתובב לי הראש", אמרה ופרצה בצחוק. התקרבתי אליה: “את רוצה מים? ללכת לקנות לך מים?".

היא לא ענתה לי. הבחור שרקד איתה הגיע בעקבותיה. “מאמי, הכל בסדר?", הוא בירר. לו היא דווקא ענתה. הרימה שוב את האגודל כדי להרגיע - ונרדמה. הוא התיישב, הניח עליו את רגליה והחל לעסות אותן.

ראיתי איך ידו מתחילה לגלוש אל מתחת לחצאית שלה. היא לא הגיבה. שלחתי אני את ידי, בלי שיראה, וטפחתי על כתפה. כשהתעוררה, שאלתי: “זה חבר שלך?".

“איכס", היא הבהירה, “נראה לך?". ואז עצמה שוב את עיניה. ידו כבר הייתה מתחת לחצאיתה. היד השנייה בדרך לחזה. “תעיף את הידיים שלך ממנה", אמרתי לו בפתאומיות, תגובה שגם אני לא הצלחתי להבין מאיפה באה.

“את אחותה?", הוא צחק, “זו חברה שלי". אבל התחלתי לנענע את כתפיה בחוזקה. “קומי, הדביל הזה נוגע בך", אמרתי. האישה התיישבה. הוא לא בזבז זמן והדביק לה נשיקה עמוקה ורטובה. היא צחקה וראשה נשמט. הוא נגע שוב בירכיה. מרחוק החברה שלי סימנה לי להמתין.

ושוב, כאילו לא הערתי לו לפני רגע, כאילו הוא נמצא בעולם ללא חוקים שבו שולטים נבלים, הוא דחף את ידו תחת חצאיתה. הבנתי שאני לא יכולה להישאר אדישה. אולי אחטוף ממנו, אולי זה באמת לא ענייני, אבל צריך לעשות משהו. תפסתי את ידו בחוזקה, עד שנשרטתי מעט משעונו. “תזדיין מפה, חתיכת חרא", תקפתי אותו. אני בדרך כלל ילדה טובה. הפעם לא.

הבחור לא הזיז את ידו: “מה תעשי לי, חתיכת שמנה מדוכאת?". אין מה לרחם עלי, ספגתי לא פעם בחיי את המילים האלו.

חברתי הבינה כנראה שהמשימה גדולה עלי. היא התייצבה עם שני שומרים, גדולי מידות, שהבינו במהירות מול מי ומה יש להם עסק. אחד מהם מיד הרים את הבחורה. “בואי איתי", הוא ביקש מחברתי, “נכניס אותה למונית". השני, החסון יותר, אחז בידו של הבחור והודיע לו: “אתה הולך איתי למשרד".

“למה מי אתה?", הגיב המטריד. השומר לא הוסיף מילה, תפס בעורפו וגרר אותו אחריו.

לבי הלם בחוזקה. כאב לי על אשת האהבה הנכזבת שרגע לפני נראתה לי זורחת. “אהבה זה קשה", אמרה חברתי ששוב התיישבה לידי. “מסכנה".

“כולנו מסכנות", אמרתי. “רציתי לרצוח אותו".

“טוב, יאללה, העיקר שנגמר בשלום", חברתי אמרה. “לכי לרקוד, מה את יושבת פה כמו איזה פדלאה".

היא לא המתינה לתשובה, נעמדה ונכנסה לרחבת הריקודים לקול שמחת חבריה. גם אני קמתי. הנחתי את כוס הוודקה, שנותרה מלאה, ויצאתי מהמועדון שהזכיר לי את כל מה שרציתי לשכוח.

***

הגעתי הביתה, התקלחתי ונכנסתי למיטה. בן זוגי כבר נרדם. מתוך שינה הוא שלח יד וחיבק אותי אליו. בנועם, ברכות, בכבוד. רק מאהבה.

יש רגע בחיים שבו יושבים הנכדים, הילדים ושאר בני המשפחה סביב השולחן לאחר ארוחת הערב. ואז סבתא נשענת על הכיסא ומספרת: “פעם, לפני שהכרתי את סבא, היו לי חיים אחרים. כולם רצו אותי".

אני לא חושבת שאגיד את זה. החיים הקודמים שלי, במועדונים האפלים, עם האלכוהול המזויף, הם לא סיבה לגאווה. ואין קשר לבן הזוג שהכרתי, הוא לא שינה את המסלול שלי מן הקצה אל הקצה. לא אחזור לשם, כי חיי יקרים לי מדי.