ישראלים הם מומחים לפוליטיקה, לצבא, לחרחורי ריב ולכדורגל. לא במשחק עצמו, בדיבורים ובפרשנות סביבו. במשחק, כך נקבע השבוע סופית, אנחנו חלשים במיוחד. לאחרונה נחשפתי לתחום נוסף שבו לבני עמנו ידענות מופלגת ויכולת שוברת שיאים במתן עצות - חתונות. מאז שנפוצה השמועה שהתארסתי, פונים אלי מדי יום עשרות אנשים עם רעיונות ופתרונות בנוגע לאופן האופטימלי שבו כדאי לקיים את הטקס. מכרים וזרים משתפים אותי ברעיונותיהם המעמיקים ולבסוף גם מפגינים עלבון עמוק כשאיני מוכן להתחייב לפעול בדרך שעליה המליצו. אבל בכל זאת הרווחתי משהו מאינפלציית התובנות שנחתה עלי: למדתי שיש גישות שונות ומגוונות שראויות לדיון בנוגע לחופה וקידושים.

נתחיל בזו המינימליסטית. "לך לרבנות וסגור עניין", קובעים אותם בני סמכא מתוך הנחה שהאירוע המדובר משול לזריקת טטנוס: לא נעים, אבל נדרש. ואם זו המציאות, אז שיהיו כמה שפחות אנשים באזור. "עדים, נציגי הרבנות ויאללה, תיכנס לאזיקים", הם מסכמים בנימה שעושה חשק להתאבד. אחרים מפלפלים ומעשירים את הצמצום בתבלין אקזוטי ושולחים אותי ללאס וגאס להתמסד בטקס שינוהל בידי פקיד עירייה טרנסג'נדר לבוש כאלביס, כשברקע מיטב משיריו של הבר מינן.

למרות הפיתויים הללו היא ואני שוקלים חתונה גדולה שבה כולם - חברים, הורים ומכרים - ירגישו בנוח. עם זאת, העול הכלכלי נראה מבהיל, וכאן נדרש רעיון מקורי אמיתי. איך יוצרים מצב שבו האורחים יודעים מראש שההוצאה הכוללת קשה לזוג הצעיר (טוב, לא כל כך צעיר), ובהתאם לאוזלת ולקפיצת כף ידו של החתן לעתיד, רצוי שיפתחו את הלב והארנק ויעניקו ג'ובות ברמה שלפחות תכסה את עלות האירוע ואולי, אם ירצה השם, תעשיר את קופות בעלי השמחה.

חששותי גדולים במיוחד כשאני נזכר בבהלה במספר קרובים בונקרים, ששמם יצא בעיר כנותני פמוטים שעשו כבר סיבוב שלישי, כמעניקי ספרי "קופיקו" עתיקים וכמוסרי טליתות מימים קדומים, שלהן גם מצורף סיפור היסטורי ואגדי (זה היה שייך לסבא רבא שלך, שהגיע מעירייה קטנה במזרח אירופה), מה שאמור להקהות את האכזבה הכלכלית הנלווית לשי.

לכן העליתי בפני זוגתי כמה הצעות ייעול אפקטיביות. ראשית, אולי כדאי שנרשום על ההזמנה באותיות קידוש לבנה: "באירוע לא יתקבלו מתנות שאינן קאש". למען הסדר הטוב נוסיף בודק מטעמנו בכניסה, שיפתח את המעטפות רגע לפני שישולשלו לתוך התיבה. מי שלא יעבור את הרף הנדרש בהתאם למחיר המנה, יישלח אחר כבוד לביתו בטענה שהאולם עומד לקרוס, שיש דליפת גז חמורה וכיוצא באלה. "לא יפה", אמרו לי חברי בפרלמנט המכובד והקבוע שלי והוסיפו, "הקמצנות שלך עוברת כל גבול". אולי, אבל גמרתי להיות קורבן כלכלי.

בעוד הם נוזפים בי הבריק במוחי כוכב נוסף: ננצל את האופנה החדשה שלפיה מציבים מתקני אשראי בכניסה לאירועים כדי לאפשר לאורחים להעניק את מתנתם בכרטיס אשראי, ולייעול נוסיף אמצעי טכנולוגי פשוט - מסך ענק, מהסוג שנמצא בנמלי תעופה. בכל פעם שתוענק מתנה, מיד יוצג הסכום בפני האורחים באולם, וכולם יידעו בזמן אמת איזה אורח פינק את הזוג ודאג לעתידו או מצד שני, מי חסך ובייש את הפירמה.

אופציה אחרת היא לעבוד מראש: להזמין מכרים עשירים או מכרים לכאורה. מיד ערכתי בראשי רשימה מפוארת של עשירי עולם שפגשתי בעברי. ביניהם נכללו גם כאלו שכתפי שפשפה אותם בשוגג תוך הליכה ברחוב, והנה לכם בסיס כלכלי איתן לפתיחת החיים עבור זוג בתחילת דרכו.

בלי קשר לעובי הארנק, רשימת האורחים הכללית שערכנו ארוסתי ואני עומדת כבר על כמה מאות אנשים. במקום שהרגעים שלפני קשירת הקשר לעולמי־עד יהיו שמחים, מצאנו עצמנו לופתים זה את גרונו של זה במאבק על שמות רצויים יותר ופחות. יש איש ציבור שאני מכיר שנים, שהיא פשוט לא מוכנה בשום אופן שנזמין אותו, ומצד שני כמה מחבריה התפרנים הם בעיני פרסונות נון־גראטה כמו ערפאת בימי שרון בישראל.

ומה לגבי האוכל? גם כאן אין קונצנזוס. בעיני זה בזבוז משווע. אי אפשר לסגור על מזנון חלבי מצומצם? מאיפה צצו קיבעונות לשפע באולם שמחות? ומדוע, לעזאזל, צריך אלכוהול משובח מחו"ל? אין די בבירה מכבי וסטוק 84? ממתי נהיינו חזירים הוללים? ודי־ג'יי? למה צריך לשלם הון למי שלוחץ פליי על נגן אוטומטי? הצעתי לארוסה שאחייני בן ה־16 ימלא את התפקיד. אני בוטח בו במאת האחוזים ואפילו נשבעתי בתנ"ך שקיבלתי בתיכון שהאיש יעמוד יפה במטלה. זה לא הועיל. היא מסרבת בכל תוקף.

ככל שאנחנו מתקדמים, אני רואה שאין מצדה שום נכונות לפשרה וחלומותי על צניעות נגוזים כמו ימי הקיץ האחרונים של אוקטובר. אין דרך לברוח, החתונה הזו תביא לסופי. העו"ש והחסכונות ילכו. שנים של ראיונות ועבודה בתחום התקשורת יירדו לטמיון, הכל בעבור ערב אחד ורבע עוף. מתחתנים - כך כולנו מקווים - רק פעם אחת, אבל את התשלומים, מתברר לי אולי מאוחר מדי, איאלץ לפרוס לכל החיים.