1. בעת כתיבת שורות אלה אני שרוי במתח נורא. חברי הטוב זה עשרות שנים עזרא מרמלשטיין קיבל החלטה גורלית לשים קץ לייסוריו, מאז לקה באירוע מוחי לפני כתשע שנים. אחרי האירוע המוחי הראשון הוא התמודד עם המוגבלויות הגופניות שבאו בעקבותיו. הוא ניסה לעשות ספורט וללכת על החול בשפת הים בעזרת חבר ומקל סבא. כאלוף שחייה לשעבר ניסה לשחות מדי יום בבריכה, אבל את הניסיונות האלו שבר אירוע מוחי שני שהפך אותו כפי שהוא הגדיר ל"סמרטוט אנושי".

בת זוגו מזל, בניו ובנותיו (חמישה במספר), אשתו לשעבר רותי, אחיו ואחיותיו, נכדיו, חבריו הטובים ויש רבים כאלו - כולם ניסו להניא אותו מההחלטה, אבל עזרא התעקש. "אני לא יכול יותר", אמר לי בכל פעם שניסיתי לדבר על לבו שידחה את המועד. החבר שארגן את כל "עסקת המוות" עם החברה השוויצרית קיבל מעזרא הנחיה ברורה: הוא לא רוצה לחגוג את יום הולדתו ה–74 שחל ב–28.10, ולכן ביקש שתאריך היעד יהיה 27.10. בחיוך עצוב אמר לי ולשמואל גלזר שהוא מצטער שהוא דופק לשנינו את יום ההולדת - אני וגלזר נולדנו ב–27.10.

2. עזרא, יליד קיבוץ גן שמואל, עבר בעקבות אשתו רותי לקיבוץ כפר גלעדי, שם הפך אחרי זמן קצר של עבודה בבריכות הדגים לבוס הגדול. עבודה מפרכת אך מכניסה לקיבוץ בוכטות של כסף. הדבר הראשון שהתקין עזרא במבנה של הבריכות היה חבית בירה ומערכת מוזיקה, להנאתו ולהנאת העובדים. השילוב של בירה, דגים ומוזיקה הוא שילוב מנצח, היה נוהג לטעון, וכדי לממן את הבירה היה מוכר מדי פעם לחבר מקריית שמונה כמה ארגזי דגי מושט "מיותרים", כפי שנהג להתבטא.

הגורל הפגיש אותי עם עזרא בעקבות התערבות שהייתה בבר של אלי ב"כסית", כאשר שני קיבוצניקים שישבו בבר שמעו אותי מדבר על סוציאליזם וערך העבודה העברית. הם אתגרו אותי: "קיבלנו חוזה להקים תאורת ביטחון בגליל העליון ובעמק בית שאן. תבוא לעבוד איתנו שלושה חודשים ותקבל משכורת של שישה חודשים". הייתי מסטול והסכמתי, אף על פי שאני מפחד פחד מוות מחשמל מאז היותי בן 3, כששמתי אצבעות בשקע ועפתי מקיר לקיר כמו כדור סנוקר.

עזרא מרמלשטיין. צילום: נתן זהבי

עליתי לצפון והתגוררתי בבית המרגוע בכפר גלעדי, שם היו לי כמה ידידים משבט "נטולי הצוואר" (משפחת קרול) והיה אורי אשכולי, נכה צה"ל 100% ממלחמת ההתשה, שנע בכיסא גלגלים והדבקתי לו את הכינוי "איירונסייד" (על שם הבלש המפורסם של אותם ימים). בתוך זמן קצר הכרתי את עזרא, גבר גבה קומה, חסון, בעל צחוק מידבק והומור ארסי. שתיין ברמות של אלוף סקוטלנד, שנון ופיקח ברמות. מטורף על ספורט ואוהב–רודף נשים כרוני. התחברנו.

עזרא הגיע לבקר אותי בשארם א–שייח' כשהתגוררתי שם. הוא בא עם כמה קיבוצניקים שובבים. על המאהל שלהם תליתי שלט "היאחזות גילופין" ודיווחתי בטלפון האדום של גלי צה"ל. הדיווח על הקמת היאחזות חדשה ב"שטחים הכבושים" הגיע לאוזני המצרים, שפנו בדרישה להבהרות מממשלת ישראל. שר הביטחון פנה לרמטכ"ל, והרמטכ"ל פנה לתת־אלוף צורי שגיא, מפקד מרחב סיני. צורי התגלגל מצחוק ואמר לרמטכ"ל שהחבר'ה בהיאחזות הם חברים שלו מכפר גלעדי, והעניין ייפתר מיד.

צורי ידע שאני עומד מאחורי הבלגן שנוצר, איתר אותי וביקש שאסגור את ההתנחלות. זה היה פשוט מאוד: ניגשתי למאהל של החברים, הסרתי את השלט "היאחזות גילופין" שאותו כתבתי במו ידי ודיווחתי בטלפון האדום (קיבלתי על זה 25 לירות, אם אינני טועה), ובעקבות פניית השלטונות המצרים היאחזות גילופין ירדה מהקרקע הכבושה.

הקיבוץ היה קטן על עזרא. הוא חיפש הרפתקאות ומצא אותן. היו עליו סיפורים שהוא מבריח חשיש מלבנון, שהוא מהמר בבתי קזינו, שהוא מתפרפר עם זונות - אין דבר שלא הדביקו לו. הוא חי את חייו בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. בראשית שנות ה־80 הוא הגיע לעיר החטאים תל אביב והקים את מה שהפך ל"שארם א–שייח'" של תל אביב: החוף המערבי. הוא הכיר את מזל בת כרם התימנים (שאותה אני מכיר מימַי השובבים בכרם), צעירה ללא תואר אקדמי אבל עם חוכמת חיים ששמה בכיס הקטן פרופסורים לפילוסופיה. הם היו זוג קטלני.

החוף המערבי הפך לעסק ענק, ועזרא המשיך לעוד עסק ברחוב מונטיפיורי שנקרא התק"ם (התנועה הקיבוצית). אל השלווה והנחלה הגיע כשהקים את אימפריית "ברבוניה" ברחוב בן יהודה. זה החל במסעדה אחת והמשיך מעבר לכביש בעוד מסעדה שאליה צמוד הבר "ברבוניה". בר הבית שלי מיום פתיחתו לפני כ–20 שנים.

3. מזל המכונה "מזולה" צלצלה אלי ובקול היסטרי צעקה לי לבוא לטיפול נמרץ באיכילוב כי עזרא עבר אירוע מוחי והוא בלי הכרה. עפתי לשם מיידית. היה שם קטע מוזר: כשהצצתי מעבר לווילון הבד להביט בעזרא הענק השרוע חסר אונים מונשם, שמעתי מאחורי מישהו צועק "זהבי". הסתובבתי ומאחורי וילון בצד השני עמדה מודאגת ובוכייה אורנה קוסובסקי. על המיטה שכב בעלה הצייר אבינועם קוסובסקי, שהוא שכן שלי ברחוב ועוסק מעבר להיותו מורה לציור גם בדיג. מה קרה? שאלתי, והתשובה הייתה קצרה "אירוע מוחי". שני חברים במכה אחת ביום אחד לקו באירוע מוחי. פחד מוות.

לא עזבתי מאז האירוע המוחי את עזרא. הגעתי איתו לשיקום בתל השומר, והייתי בא אליו לדירה ששכרה מזל ליד שדה התעופה ברמת אביב. עברנו לעוד דירה ליד חוף הים במגדל האופרה, והייתי עד לעליות ובעיקר לירידות במצבו של עזרא. זרוק על כורסת הטלוויזיה הוא עישן כמו קטר רכבת ג'וינטים של קנאביס רפואי, והנחמה היחידה בימים האלו היו משחקי ה־NBA, משחקי כדורגל של ברצלונה ואליפויות סנוקר שבהן כיכב גדול הדור רוני אוסליבן.

מפאת צנעת הפרט לא אפרט את ייסורי עזרא, שנזקק לטיפול סיעודי צמוד, שמדי פעם היו מזעיקים אמבולנס להעבירו למיון כשכאביו היו בלתי נסבלים. כשהכאבים גברו, הוא רצה למות. יום אחד אמר לי שאם היה יכול לטפס על החלון ולקפוץ, היה עושה את זה, אבל הוא הגיע למצב שבו לא יכול היה לעמוד על הרגליים.

לפני כחודשיים החליט שהוא רוצה לגמור סופית וביקש מחברו י' שיטפל בכל הביורוקרטיה הקשורה להמתה בשווייץ. מזולה רצתה להרוג את י'. היא התחננה בפני עזרא שלא יעז לעשות את זה, אבל עזרא היה הרוס מהסבל הנפשי והפיזי. הוא קיבל החלטה שהוא רוצה לחזור לקיבוץ גן שמואל שם נולד. קיבלו אותו למחלקה הסיעודית במוסד שנמצא בקיבוץ. אחיו ואחותו שנשארו חברי קיבוץ ביקרו אותו מדי יום, חלק מהחברים הגיעו בסופי שבוע. המצב הלך והידרדר, עד שעזרא קיבל את ההודעה ש"עסקת המוות" תבוצע כבקשתו ב–27.10, יום לפני יום הולדתו ה–74.

בשבת האחרונה ישבתי איתו שעות. הנחמה היחידה שהייתה לו הייתה כשיחק שש־בש, כשהוא ישוב בכיסא גלגלים, מתאמץ להפעיל את ידו ולנצח את בנו גילי, את בנו יוני, את החבר גלזר ואותי. בשבת האחרונה קרעתי אותו 5-0, ואז הוא חייך חיוך ממזרי, ובעינו האחת שרואה היה ניצוץ. הוא אמר: "אני יודע שתכתוב עלי כשאמות. אל תכתוב שהפסדתי 5-0, שלא יהיו לי פאדיחות". אז אני כותב עכשיו שניצחתי 3-2.

הוא חזר למיטה. אחזתי בידו, נישקתי את מצחו ונחנקתי מדמעות. עד אותו רגע הייתי בטוח שיהיו לי כוחות להתלוות אליו לנסיעת המוות לשווייץ, אבל הבנתי שלא אוכל לעמוד בזה.

ביום שני בלילה צלצלתי למזולה, שישבה ליד מיטתו של אהובה שנרדם, ושאלתי אם חל שינוי. היא אמרה שלא. בבכי תמרורים שאלה איך תיפרד ממנו, ואז יצא לה שיבוש של ארץ היעד כשצעקה: "אני ארצח את אלה שלוקחים את עזרא לאושוויץ".

גם עכשיו אני דומע. מקווה שהטלפון יצלצל ואקבל את ההודעה שעזרא החליט למשוך עוד קצת וביטל את הנסיעה. אם זה יקרה, אני נודר נדר שאשמור שבת, אשים תפילין, אצום ביום כיפור ואפסיק לאכול טריפה ושרצים. וגם אפסיד 10-0 אם עזרא יחזור לשחק איתי שש–בש בשבת הקרובה. המשך יבוא.