הפעלתי את הטלוויזיה, ועל המסך עלה “מאסטר שף". אם יש תוכנית בישול בטלוויזיה, צפויה מחלוקת עם אשת נעוריי שתרצה לראות ואני לא, אבל הפעם משהו תפס את תשומת לבי. אל מול שופטי הבג"ץ לבישול, נכנס לאולם גבר צעיר עם כיפה סרוגה גדולה, וכך הכרנו את יהוידע ניזרי. צריך לומר שעד כמה שאני לא אוהב תוכניות בישול, ותרבות הגרגרנות המוגזמת שבה אנחנו מצויים אינה לרוחי ופגומה על פי סולם הערכים שלי, הרי אני ממש לא מבין את ההיגיון שבשיפוט טעם של אוכל בטלוויזיה. אם מישהו שר, אתה כצופה יכול להחליט אם שירתו לטעמך או לא, אבל איך הצופים יודעים אם המנה טעימה או לא? אולי מה שטעים לשופטים יהיה מגעיל לך, או להפך? טוב, זה הפורמט: השופטים לועסים ובולעים, ואתה הצופה צריך להאמין. התוכנית הצליחה בכל העולם, ולא לי לבלבל את המוח.

התחרות הפעם הייתה על הכנת אוכל בפיתה, והנה יהוידע ניזרי נכנס לאולפן, אחרי שהשופטים דווקא התרשמו לטובה מהפיתה שלו. כאן, כאשר ראו את הכיפה הגדולה שעל ראשו, התחיל שיח שלא שייך לבישול. אייל שני קיבל הבעה מרושעת ושאל: “מה זו הכיפה הזו? דבר ראשון", אחר כך הוא תמה על השם יהוידע וירה: “איפה אתם גרים?" “עד לפני ארבעה חודשים גרנו בעמונה", ענה יהוידע. “אה, אתה מתנחל?" הצליף אייל שני בטון עם יותר מדי חריף. הנה זה מגיע, אמרתי לעצמי בעצב הנורא של להיות ישראלי בין ישראלים.

“מתנחל, כן", ענה יהוידע בחיוך טוב שאומר: אני כבר רגיל למה שיבוא. “ואיפה אתה גר עכשיו?" שואל אייל שני. “עכשיו אני גר בעפרה עד שנקים את היישוב החדש". “שגם הוא התנחלות", ממשיך אייל שני לצלוב. “שגם הוא באדמת אבותינו", עונה יהוידע. “לא בא לך לחזור לארץ?" כך אייל שני במבט מכוער, שפתיים קפוצות, ומוסיף: “אתה יודע, אתה חי על מצב מאוד־מאוד שביר, באחריותך שמונה ילדים שאתה יוצק להם בית שעלול להיעקר. האם אתה רואה את עצמך כאבא אחראי?"




"כן, אני אבא אחראי", ענה יהוידע והציע: "בוא לא ניכנס לפוליטיקה". וכולם מסכימים - די עם פוליטיקה - אבל זה לא עוזר. בהמשך אייל שני שואל בבורותו “חייתם בקרוואן?" לא, הם חיו בבית. בית גדול. ליהוידע, לאשתו ולשמונת ילדיו היה מטבח גדול, וכיום אין להם מטבח. יש כיור שבו מצחצחים שיניים וגם מבשלים.

שוב כולם החליטו שדי עם פוליטיקה, אבל בהמשך, כשיהוידע מספר שהוא בא ל"מאסטר שף" כדי להיות עם כל עם ישראל, כמו במילואים, אייל שני לא מתאפק, ורוע הלב שלו פורץ: “אולי קצת בגלל עמונה אתה לא מרגיש שייך למדינה?" הלוואי שהייתי חושב שאייל מתכוון לכאב ולאי־הצדק שהמדינה עשתה ליהוידע באכזריות הפינוי, אבל כמו שאפשר לשפוט תבשיל, קל גם לשפוט את הכוונות של אייל.

נחשפתי שוב לאותם יהודים שמוכרחים להפגין את העובדה שהם לא כמו היהודים ההם שמתנחלים. כמין עיטור הצטיינות לעצמם הם דואגים להודיע שהם ושאר הישראלים לא באותן השקפות. כבר הזכרתי פעם סאטירה של אחד מגדולי הוגי הדעות היהודים, הפילוסוף מרקוס הרץ, שחי בברלין לפני כ־250 שנה. הוא וקאנט היו ידידים והתכתבו, וקאנט גם מזכיר את תרומת הרץ לפילוסופיה שלו. הרץ היה גם בידידות קרובה עם המלך פרידריך וילהלם השלישי. אין מי שהגיע לדרגות מעמד, כסף ומקובלות עולמית כמו הרץ. עם זאת, הוא כתב גם סאטירה, עוצמתית ביותר בעיניי עד היום. היא אומרת הכל בכותרת: “שיחות גלויות, על כוס קפה, של שתי יהודיות שמסתכלות ביהודי פנחס". בחיבור הזה הרץ מותח ביקורת על השנאה העצמית שבין היהודים ועל הרצון המתמיד לציין: “היי, שימו לב, אני לא כמו היהודי ההוא, אני יפה יותר".

ועצה קטנה לסיום, יהוידע: בפעם הבאה שחכמולוג מסוגו של אייל שני ישאל אותך אם זה אחראי כלפי משפחתך לחיות בהתנחלות, ענה: “אני חושב מה אתה היית עונה למישהו מצרפת או מארצות הברית שהיה שואל אותך האם זה אחראי לחיות בישראל, וזה בדיוק מה שאני עונה".