גם אני לא. גם אני לא קיבלתי הצעה מגונה, לא קריצה שובבה, לא הודעה מטרידה. וזה לא שלא הסתובבתי במקומות. בהחלט כן. ונפגשתי עם כולם, תאמינו לי. הייתי במסדרונות, התארחתי בסלונים, שוחחתי עם המי ומי ואפילו עם השמנה ולא פעם עם הסולתה. ושום דבר.

ההחפצה, הזלזול, ההתייחסות אלי רק כאל גוף, נתח בשר, מעולם לא קרו לי. וכן, חשבתי שמישהו יתייחס אלי ככה. שיעזבו את האינטליגנציה שלי - זה הכל פסאדה - ואת המחשבות שלי - את מי הן מעניינות? אני מבלה שעות בחדר כושר, משקיע בטיפוח עצמי.

הייתי משוכנע שעם כל מה שקורה היום, מישהו יחפיץ אותי, ישתמש בי ויזרוק, ייקח אותי אליו, יאסוף אותי הביתה, יזמין לארוחת ערב, ואני אגיד לו: "אתה בטוח שלא ארוחת צוהריים?", והוא יגיד: "לא, מה פתאום צוהריים, אתה יודע איך מתקדמים בהוליווד". ואני אגיד לו: "מה הוליווד, תן לי קודם להתקדם בפתח תקווה". והוא יצחק, ויניח את ידו המטונפת על הברך שלי ויסמן למלצר למלא לי את כוס היין. ואני אשתה, שיכור מהרגע, אתחיל לצחוק גם מדברים לא מצחיקים. מרגיש משוחרר וזורם. רק נותן לערב להתקדם.

אבל עלי לא הסתכלו. רב לא שלח יד, פקיד בכיר לא צילם לי את התחתונים, לא הזילו עלי ריר בקטע של הייתי עושה לו טובה, הייתי עושה עליו סיבוב, הייתי מביא לו אותה בהפוכה. ונתתי להם את כל הסיבות: התלבשתי פרובוקטיבי, הלכתי בגופייה, יישרתי את הגב, השתהיתי עוד כמה שניות, הסתכלתי במבט מצועף, עפעפתי ורסרסתי. העברתי לשון על השפה העליונה, נשכתי את התחתונה, גרגרתי, פלבלתי וכלום. לא חיבוק מיותר, לא ליטוף בשיער, ואין לי אפילו שיער, לא מחמאה שלא במקום, לא הערה באין כניסה.

והכל משום שאני גבר. כי את הגברים כמעט שלא מטרידים. ומזל שיש לי שני בנים ולא בנות. לא הייתי רוצה להיות בחורה או לגדל בנות בעולם הזה. שכל הערה במקום העבודה משפילה אותה, מורידה אותה למטה, מחזירה אותה למקום שהיא לא הייתה רוצה להיות בו וגורמת לה להתמודד עם משהו שאין לה כוחות או חשק להתמודד איתו. "אז תעני לו", "לא רוצה לענות לו, שלא ידבר איתי בכלל", ואז היא מוותרת ועוברת הלאה, מחייכת וממשיכה. והוא מספר לחברים שלו שהיא "זורמת". ואז, כמו חבורה של זאבים חרמנים הם מכרכרים סביבה. אף פעם היא לא תצא מזה טוב.

אם היא תספר, אז גברים יתקפו אותה בשאלות: למה נזכרת עכשיו? בטח יש לך אינטרס. ואם היא לא נזכרת ולא מספרת, אז גברים יטיחו בה: בטח רצית את זה, אחרת היית הולכת למשטרה. כאילו למישהו יש כוח ללכת למשטרה, להתלונן, להיחקר, להיזכר לעד כמי שהוטרדה. אי אפשר לצאת טוב משום דבר כשאת בחורה. אם את נראית טוב, את חשודה. אם לבשת שמלה, אז על אחת כמה וכמה. זה נחמד שאת עובדת כאן או שאת משרתת בבסיס או סתם עברת פה במקרה, אבל בשביל הגברים האלה את אובייקט מיני שנע בסקאלה שבין כוסית לכונפה, ולא ברור מה עדיף. בשבילם את מסתובבת בעולם כמו חפץ. או שאת שווה או שלא.

כולנו מכירים את הגברים האלה. הם יכולים להיות אנשים מצחיקים, חמודים ובעלי משפחה, עם הידיים השעירות שלהם והכרס הדוחה, עם העיניים השחורות המזלזלות והפה המרייר. ומה הם בסך הכל עשו? כולה זרקו הערה, מה קרה? פולטים את המשפטים האטומים שלהם, כאילו שזה לא החמיא לך, משחקת אותה שאת לא רוצה. אז למה את שמה ככה את השרשרת, ולמה יצאת מהבית דווקא עם החולצה הזאת, ולמה נזכרת דווקא עכשיו? והטייטס האלה, וואי הטייטס האלה אינעל ראבק, למה את מסתובבת ככה למען השם? תראי מה את עושה לי.

אם הייתי מרגיש שייך אליו, הייתי מתבייש בשם כל המין הגברי. גברים לא מבינים שהאישה צריכה סיבה, והיא רוצה להרגיש משהו, להימשך, אולי אפילו להתאהב. הגבר צריך רק מקום, וכל השאר כבר יסתדר. יבוא לך, יבוא לך.