יש לך יום הולדת בשבוע הבא. איזו מתנה תרצה? איך נציין את המאורע? ניסע לאנשהו? צימר, ארוחת ערב?", היא מבררת עולצת, שמחה וחסרת נשימה. טוב, זוגתי בת 30 ועבורה עדיין מהנה לחגוג תוספות חדשות למניין השנים. עבורי, בגיל 43, המשחק אחר, חגיגי ונמהר הרבה פחות. מתחילים ללכת לאט ובזהירות בשל הפחד שיישברו ירך או מותן; יש יותר שיער לבן משחור על הראש ועל הזקן; סרטן ושאר מחלות הופכות לאפשרות ריאלית; ומההתבגרות עולה ניחוח מדכא של קמילה.

ומה עם בדיקת קולונוסקופיה? גם בדרך. לכן אני בשמחה מוותר על כל ציון ומאורע שקשורים לתאריך שבו נשמתי לראשונה באופן עצמאי מחוץ לרחמה של אמי. מה עוד שהמשבר הבא שממתין לי הוא גיל 50. בעוד שנים ספורות אכנס לעשור השישי של חיי. אם אקרא שוב את המשפט האחרון שכתבתי ייתכן שאפרוץ בבכי. אין דרך לברוח, הנני פאקינג זקן. 
 

נניח לרגע בצד את ייסורי הבלות המדכדכים. בלי קשר לשנים המצטברות, מאז ומעולם לא חיבבתי ימי הולדת. כילד היה שלב שבו זה עוד היה נחמד. נסבל. עוגה ועניינים. אבל באזור כיתה ו' הדברים השתנו. באותה שנה תאריך לידתי יצא בדיוק במועד שבו תוכנן הטיול השנתי, שאמור היה להיערך באזור הרי ירושלים. ביוזמת המחנכת הוחלט לחגוג את האירוע במסיבת הפתעה באכסניית הנוער שבה היינו אמורים להתארח. 
 

למרבה הצער, את ההפתעה חרבן לי ג', חברי הטוב באותם ימים ואדם חסר כישרון לחלוטין בכל הנוגע ליכולת לשמור סוד. יומיים לפני היציאה לדרך עט עלי באחת ההפסקות, לא התאפק ולחש באוזני שמתכננים לעשות לי אמבוש חגיגי תוך ציון הזמן והמקום המדויקים. אחר כך הצטער על פליטת הפה, ביקש סליחה ודרש שלא אגלה לאף אדם ששבר את קשר השתיקה. גערתי בו מיידית. ריחמתי עליו ושוב נזפתי בו. במקביל נכנסתי ללחץ איום שהיה נעוץ בקושי אחד מעיק: איך אצליח להיראות מופתע ברגע המתאים? 

'יום הולדת. צילום: אינגאימג 



כולם השקיעו, התגייסו ויצפו לתמורה בידורית בדמות משפט אידיוטי ומחווה שימחישו את עוצמת המבוכה האישית שתיחשף ברגע שאפסע לתוך חדר חשוך עמוס בלונים וילדים מתוחים על סף גיל ההתבגרות. אסור לאכזב. התחייבתי בפני עצמי שאעמוד בדרישות הקהל.

שעות ארוכות התאמנתי בביתי על יישום מבט המום בתוספות צליל מאושר. אחרי הניסויים האמפיריים יצאנו סוף־סוף לטיול. ההמתנה לרגע המיוחל התפתחה באופן מורט עצבים ומתיש. בכל פעם שהשתחלתי למקום חשוך או שהאור עומעם, נכנסתי למצב היכון והטענתי חיוך מבולבל, בלתי יציב ומאושר. עד שהגענו למסיבה, שרירי הפה נתפסו. מהצד נראה היה שיש לי עווית. 
 

עם בוא המועד המשמח הייתי כבר כל כך עצבני, עד שחטפתי התקף אסתמה חריף. בגלל המוזרות הזו שלי אף אחד לא רצה לישון איתי בחדר. ביליתי את הלילה חנוק ומחרחר כשרק ג' חסר הרסן והדיסקרטיות, מוכה החרטה, נותר לצדי. בסוף כל שנותר בזיכרוני מהמחווה היפה הוא טעם של ונטולין. מאז אני משביע את מכרי שיימנעו ממסיבות שאיני חלק מרכזי בארגונן.

גם כשמדובר באירוע מוסדר, ימי הולדת אינם חביבים עלי. המשאלה אחרי כיבוי הנרות נראית לי טיפשית ונאיבית, הברכות מאולצות, המתנות אף פעם לא עומדות בציפיות, והדרישה הכללית להתמוגג לא טבעית. מה כל כך משמח בזה שנולדתי? האם הבאתי בשורה מרהיבה לעולם שבזכותה היקום צריך לציין את המועד המופלא שבו התחלתי לנשום? ספק. חוץ מכמויות אשפה אדירות והררים של בלבולי מוח לא הוספתי לנוף דבר. 
 

מאז המצאת האינסטגרם הפכו ימי הולדת למגיפה לאומית דוחה שמעוררת בי סלידה. במקום עוגה וציון צנוע וחברי, חלק מהאנשים פורשים את החגיגות על פני שבוע הולל. הם מצטלמים עם כתרים וזרים על הראש, דופקים בילויים במסעדות־שף בתקציב בלתי מובן ובמקום להתבגר ולהחכים נראים מגוחכים וריקניים מתמיד ביום שאמור להאדיר את קיומם. 
 

למרות הטרוניות וההתכחשות שלי, באופן מעט מיסטי נובמבר תמיד היה חודש טוב עבורי: היכרויות רומנטיות, קידום בעבודה והצלחה פיננסית הגיחו באופן קבוע סביב התאריכים שסמוכים ליום הולדתי. אין לי הסבר מניח את הדעת. הדבר פשוט קרה. גם השנה מסורת החודש הטוב נמשכה. לכן כשהציעה שניסע בסוף השבוע המדובר לבית מלון בעכו, זרמתי. זה גם משמח אותה, אז מה רע? מה שכן, כולי תקווה שתהיה שם מעלית, כי כבר קשה לי לעלות יותר מעשר מדרגות ברצף. גם בקבוק חם יכול להיות נחמד, שחלילה לא אחטוף שיגרון.