זה היה שבוע ששוב הדגים עד כמה כולנו תקועים בפוזיציה - ימין או שמאל - ומתקשים לנהל דיון ענייני. בעוד רוב המדינה חגג, ובצדק, את המהלך ההיסטורי והמרגש של הנשיא דונלד טראמפ, היו שהחמיצו פנים והסבירו בידענות מדוע המהלך לא יועיל או שהתזמון שלו שגוי. נדמה שיותר מדי מאיתנו מגדירים את עצמנו דרך השנאה למחנה האחר.

המהלך של טראמפ דרמטי והוא יהדהד. בדיוק לפני שנה נקם בנו הנשיא ברק אובמה במהלך חד־צדדי במועצת הביטחון שנכתב לדיראון בדברי הימים. אף אחד לא מחה אז על שארה"ב נוקטת מהלך שמשנה את הסטטוס קוו. טראמפ תיקן השבוע את המאזן ונקט אף הוא מהלך חד־צדדי שייכתב בדברי הימים. שום נשיא אמריקאי לא יעז לבטל את ההכרה בירושלים כבירתנו, ואם השגרירות תעבור לשם - זה יהיה לנצח. יהיו גם שגרירויות אחרות שילכו בעקבות האמריקאים.

רוב הכותבים בתקשורת כבר כילו את ארסנל הסופרלטיבים המלגלגים שאפשר להצמיד לטראמפ, אבל הוא תיקן השבוע עוול היסטורי בן 69 שנה. מאז קמנו, אנחנו המדינה היחידה בעולם שאף מדינה אחרת לא מכירה בעיר הבירה שלה. אגב, רבות מהמדינות שהקפידו לגנות את ההצהרה של טראמפ כבר הכירו בעבר במדינה הפלסטינית, שבירתה ירושלים.

פרשנים רבים הסבירו את המהלך בראייה פנים־אמריקאית: טראמפ מחויב להצהרת הבחירות שלו ורוצה לרצות את המחנה הימני־אוונגליסטי של הבוחרים שלו. אולי אנחנו, בישראל, התרגלנו כבר יותר מדי שנים למנהיגות שמתנהלת רק משיקולים כאלה, אבל במקרה של טראמפ זאת פרשנות רדודה. צריך להיות עיוור כדי שלא לראות את המהלך שהוא מבשל כאן. לא במקרה הוא עשה את ההכרזה בשעת הפריים־טיים הישראלית ולא האמריקאית.

מאז נבחר טראמפ הוא הבין שרק מהלך בינלאומי מהדהד יוכל להציל את הקדנציה שלו ואת שמו. הוא היה שמח לחסל את הרודן מקוריאה הצפונית, אבל כמו שזה נראה - עדיין אין לו המודיעין הנדרש לפעולה כזאת. לכן מחברו של הספר "אומנות העִסקה" משקיע במקום שנראה לו ששם יוכל להצליח: עשיית עסקה בין ישראל לפלסטינים. ואכן הוא נראה כמו הנשיא האמריקאי הראשון שיש לו סיכוי להצליח במקום שכל קודמיו נכשלו. יש לו מזרח תיכון שונה לחלוטין מזה שהיה בעבר ויש לו האופי המתאים להוביל את הצדדים (גם אם בכוח) למקומות שלא העזו עד היום לבקר בהם.

ביממה שלפני ההכרזה הוא ניהל שיחות עם כל מנהיגי העולם הערבי. אנחנו לא יודעים את כל מה שנאמר שם, אבל תגובתם אחרי שיחת הטלפון הזאת הייתה יחסית מתונה. אפשר להניח שטראמפ הסביר להם, כמו גם לאבו מאזן, שהוא לא מעניק לישראל סוכרייה חינם, אלא שעוד יגבה את התמורה. ההכרה בירושלים נראית כמו מהלך שנועד לרכך את האמור לבוא, ממתק לקראת הגלולות המרות שישראל תצטרך לבלוע בטיוטת ההסכם שיציג טראמפ בקרוב. אחרי ההכרה בירושלים איש לא יוכל לטעון שטראמפ אינו ידיד אמת של ישראל.

מהלך דרמטי לא פחות מאי הטלת הווטו. ברק אובמה, צילום: רויטרסמהלך דרמטי לא פחות מאי הטלת הווטו. ברק אובמה, צילום: רויטרס

תכלית של עסקה

אי אפשר להתעלם גם מהממד האישי שיש במהלך: הוא העניק לראש הממשלה את מה שיכול להיחשב להישג המשמעותי ביותר של בנימין נתניהו בכל ארבע הקדנציות של כהונתו. ואת הכתף החמה הזאת נתן לו טראמפ בשעתו הקשה. הנשיא האמריקאי יודע מצוין מה ההרגשה כשנתונים בחקירות.

טבעי היה שנתניהו יתקשה לעצור את החיוך, והייתה לו סיבה טובה לחייך. אבל הזחיחות המשתפכת שלו כבר מצביעה על כך שעוד לא למד שאין באמת ארוחות חינם. כבר עשרות שנים שהוא לא חי כאחד האדם, שמחזיק ארנק בכיס ונדרש לשלם על מה שהוא אוכל. למתנה הנהדרת של טראמפ יהיה מחיר, ונתניהו, עם כל נטייתו לכפיות טובה, לא יוכל להתעלם מהמחווה שקיבל.

כל איש עסקים יאמר לכם שאחד הכללים בדרך לעסקה הוא "להיות גדול בדברים הקטנים" - לתת הרבה מחוות קטנות כדי לקבל את הדבר הגדול. עבורנו הייתה ההכרזה מתנה ענקית, עבור טראמפ היא אפילו לא הייתה ויתור: הוא גם הרוויח ממנה אמינות. ועדיין, הוא לא האיש שמחלק מחוות כאלה בחינם - החשבון עוד יגיע, וטראמפ ידע לשמור אצלו את החצי האטרקטיבי של המחווה - העברת השגרירות לירושלים.

טראמפ דיבר הרבה בנאומו על השלום, אבל הוא יחתור לתכלית מעשית יותר של "עסקה": לא שלום ולא תחילתה של ידידות אמיצה בין ישראלים ופלסטינים; הסכם שיפריד בינינו לבינם, שידרוש הסכמות כואבות משני הצדדים ושכיום, בגיבוי הציר הסוני החדש, הוא יוכל לאכוף על שניהם ולכופף ידיים כמו ששום נשיא לא כופף לפניו.

הנחישות הזאת כבר ניכרת במהלך של השבוע. כמו קודמיו, גם הוא נחשף לרפלקס של העולם הערבי בכל פעם שמישהו מעלה הצעה לטובת ישראל: "השטח יבער", מזהירים אוטומטית המנהיגים הערבים. גם הפעם הם הזהירו, אבל הפעם הנשיא האמריקאי לא נבהל. העובדה שהוכיח שהוא לא ממצמץ מול אזהרות תעמוד לזכותו כשידרוש מהם ויתורים בעתיד.

ההתייחסות לפלסטינים כאילו היו איזה ילד שבכל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיניו הוא מאיים להשתולל וכולם צריכים לוותר לו, חייבת להיפסק. יכול להיות שיהיה מחיר להכרזה של טראמפ בעימותים עם צה"ל או בפיגועי בודדים, אבל הפלסטינים חייבים להבין שהם מי שישלמו את עיקר המחיר. אם תהיה תבערה - הם אלה שיישרפו ראשונים.

ועכשיו, אחרי שקיבלנו את ההכרה המאוחרת, הגיע הזמן שנכיר גם אנחנו את עיר הבירה שלנו: היא בין הערים העניות בישראל. פחות ממחצית מתושביה הבוגרים מועסקים, ושיעור התלמידים בה הזכאים לבגרות עומד על כשליש. יש בה מחנות פליטים שרגל ישראלי לא דורכת בהם, ושכונות חרדיות שחייל צה"ל לא יכול לחצותן במדים.

יותר משליש מתושבי ירושלים הם פלסטינים. האם שועפאט וכפר עקב הם חלק מעיר הבירה של העם היהודי? האם הרוב הציוני מוכן להפקיר את הבירה לשליטתה של היהדות החרדית? 69 שנה אחרי שהכרזנו עליה כעל בירה ועם הכרה אמריקאית, הגיע הזמן שנסתכל מחדש על גבולותיה ועל אופייה של בירת ישראל.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ עשר.