שלוש הערות על דונלד טראמפ ועיר האורות, הלא היא ירושלים: סעודיה, הסולידריות הערבית וולדימיר פוטין. צדק ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, באומרו כי ביום רביעי נעשה מעשה היסטורי. זה השבוע שבו מכרו הסעודים את הפלסטינים לישראל בנזיד עדשים. ריאד היא היחידה מבין בירות העולם, פרט לישראל, שהיה לה סיכוי כלשהו להניא את דונלד טראמפ ממתן ההכרזה לו מאוד רצתה. אבל הסעודים הבינו מהר מאוד שלהכרזת נשיא ארה"ב אין משקל חשוב. הם העדיפו לא להטרידו בזוטות ואף לא לפגוע בשמחת ידידיהם הישראלים. כך, באופן חסר תקדים, נטשו את אבו מאזן לאנחותיו.

בזה אחר זה עלו המשטרים במזרח התיכון וגינו את הכרזת טראמפ. איראן, טורקיה, בחריין, מצרים, ירדן, מרוקו, קטאר, האמירויות. מאז המערכה נגד דאע"ש לא התלכדו המדינות האלה סביב רעיון כלשהו. השבוע הן עשו זאת שוב. שורת המקהלה הזאת הזכירה כמה עמוק הפיצול באזור בין מדינות אלה לאחרות. אבל היא גם המחישה את כוחה של ירושלים בגיבושן יחד ביום פקודה. מבחינת ישראל יש כאן פעמון אזהרה. ירושלים איננה רק עיר קדושה. היא מבנה אטומי בקיע.

דונלד טראמפ. צילום: רויטרס

הערבים מכנים אותה "הצהרת טראמפ", על משקל הצהרת בלפור. אבל ההתפתחויות החשובות באזורנו בימים אלה אינן מנוהלות מוושינגטון. לפני שבועיים כינס פוטין בבית הקיץ שלו בסוצ'י את נשיא טורקיה ונשיא איראן. יומיים לפני כן הזמין אליו את בשאר אסד. אלה המנצחים הגדולים בסוריה, וכולם סרים למרותו. בשבוע שעבר הודיעה מוסקבה כי בכוונתה לחתום על הסכם לשיתוף פעולה הדדי עם חיל האוויר המצרי. על פי ההסכם הזה, יורשו מטוסיו של פוטין להשתמש בבסיסיה של מצרים בשעת הצורך. שתי התפתחויות אסטרטגיות. ואז באה ההצהרה של טראמפ על ירושלים, ואתה אומר לעצמך: זה לא כוחות. כשפוטין מבקיע באצטדיון מואר, טראמפ עדיין מקפיץ כדורים בשכונה.

לחיי מדינת ישראל

סרטון קצר שבו נראה עיתונאי כוויתי מדבר בזכותה של ישראל הופץ בשבועות האחרונים באופן ויראלי. העיתונאי הוא עבדאללה אל־הַדְלק, בעברו העורך הראשי של סוכנות הידיעות הכוויתית. את שידור הראיון יירטו אנשי ממר"י, המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון בירושלים, וכך זכינו לראותו. איך נאמר זאת, מומחי הסברה ישראלים יכולים ללמוד ממנו דבר או שניים.

"ישראל היא מדינה עצמאית בעלת ריבונות", אמר אל־הדלק, "יש לה מושב באו"ם, והדמוקרטיות שוחרות השלום הגדולות ביותר מכירות בה. יש קבוצת מדינות שאינן מכירות בה. אלה הן מדינות הדיכוי והעריצות".

"לכן", המשיך העיתונאי הכוויתי, "איני נוטה לסיסמאות וביטויים ואמרות לשון שאבד עליהם הכלח, כמו 'הישות הגזלנית'. הישות הגזלנית היא זו שהייתה שם לפני שישראל הוקמה. אין שם כיבוש. יש עם שחזר לאדמתו המובטחת. ובני ישראל היו קיימים לפני האסלאם. עלינו כמוסלמים להכיר בכך שלבני ישראל יש זכות באדמה הזאת".

אחר כך האיץ העיתונאי הכוויתי בערבים להתגייס לצד ישראל במערכה מול חיזבאללה. "אני אומר: למה לא אחיה בשלום עם ישראל ואשתף פעולה איתה, כדי להרתיע את האויב המשותף שהוא הישות הפרסית? אני תומך בברית משולשת בין ישראל למדינות הערביות במפרץ ולאמריקה, כדי למחוק את חיזבאללה מן האדמה. מחיקה מוחלטת".

חיזבאללה. צילום מסך

מי שעוקב מקרוב אחר השיח הפוליטי הערבי, יכול להבחין באחרונה במתקפת חיוכים פסיבית של מדינות המפרץ כלפינו. מכאן ומשם צצים מאמרים או התבטאויות בזכותה של ישראל ומאבקה בחמאס, בחיזבאללה ובאיראן. לפני שבועות מעטים הודה השר יובל שטייניץ בראיון לגלי צה"ל, כי ישראל מקיימת מגעים חשאיים עם סעודיה, ורמז כי אינה היחידה. כל אלה הם סימנים זהירים למהלכים המתבשלים מתחת לפני השטח. אבל רגע לפני שאנחנו מכוננים יחסים עם מדינות אלה, יש לתהות אם אפשר לסמוך עליהן. הרי מדובר בזירה בלתי מוכרת.

אין זה המקום לדיון מפותח על טיבם של המשטרים הבדואיים במפרץ. אניח רק הערה אחת למחשבה. מבין שלל התכונות שמבדילות נסיכויות אלה מאחיותיהן הערביות, בולטת אחת חשובה. הן אינן "מדינת מוסדות". המשטר בסעודיה, באיחוד האמירויות, בקטאר, בכווית, בעומאן ובבחריין שונה מהותית מזה שבמצרים, בסוריה, בעיראק, בלבנון, בתוניסיה ובאלג'יריה. אכן, לכולן קוראים "מדינה", אבל הקבוצה הראשונה היא משטרים משפחתיים. הם מונהגים בידי שבט, או קואליציית שבטים, ומנוהלים במידה רבה על פי חוקי השבט. משום כך אין להם צורך בפרלמנט, ואם קיים, הריהו מועצה מייעצת ולא יותר ליד המנהיג. לרוב אין שם בחירות, וגם לא עיתונות מפותחת שתקיים שיח ציבורי ער. בתי המשפט מנוהלים על פי קודים שבטיים.

בעיראק, במצרים ובאחיותיהן - הפרלמנט נתון למידה משתנה של פיקוח, אבל זהו מוסד מרכזי ובעל מסורת של דיון ושיח. גם העיתונות בהן תוססת. ברובן יש אופוזיציה שקולה נשמע. על הסכם קמפ־דיוויד חתמה ישראל עם מדינת מוסדות, שיסודותיהם נטועים בה עמוק. אם תחתום מחר על הסדר מדיני גלוי עם אבו דאבי, בירת איחוד האמירויות, בישראל יראו בכך שלום בין מדינות. אבל שם יגידו, שישראל באה בברית עם משפחת אל־נהיאן. כך גם בסעודיה. אף הסכם בין ישראל לריאד לא ייתפס כהתקשרות בין מדינות. הוא יהיה חוזה עם שבט אל־סעוד.

גם ביחסינו עם מדינת מוסדות עלולים הסכמים לקרוס, אבל העובדה שנחתמו עם ממסד, ולא עם משפחה, מבטיחה מלכתחילה שרידות גבוהה יותר. כאשר יש לך עסק עם פמיליה, אתה יכול לסגור בקלות רבה יותר דילים משתלמים. אבל אחרי שיילך הדון לעולמו, או יודח, יישבו יורשיו בסלונם ויהרהרו כאנשי עסקים אם בכלל מתאים להם להמשיך את ההתקשרות. הסדר עם שבט שיש לו מדינה הוא כעסקה שנחתמת על חולות נודדים.

עלי באבא ונסראללה

הוא היה אחד מארבעת השליטים הערביים שהלכו הביתה ב־2011. אחרון לנשיא תוניסיה בן עלי, לחוסני מובארק ולמועמר קדאפי. אבל בניגוד להם, הוא לא פרש בנסיבות מצערות. לעלי עבדאללה סאלח, נשיא תימן דאז, אפשרו האמריקאים ושכניו הסעודים עזיבה מסודרת, עם הבטחה שלא יפעלו נגדו אחר כך. רבים הצטערו, בהם גם עשרות היהודים שנותרו שם. סאלח היטיב עמם והיה מגינם.

מי שחשב כי אחרי 33 שנות שלטון יפרוש סאלח ויעשה לביתו, טעה. עד מהרה הוא חבר לכוחות השיעים שמרדו בו, ויחד עמם הכריז מלחמה על שבטים סונים שאיימו לתפוס את רסן השלטון. ההתקשרות עלתה יפה. המיליציה השיעית, בפיקודו של עבד אל־מלכ אל־חות'י, צברה הישגים ובעזרתו כבשה את צנעא. בטהרן התפארו בהישג. הסעודים, לעומתם, התחלחלו ויצאו למבצע צבאי נרחב נגד הפולש החדש. סאלח היה שם כל השנים האלה, בטבורה של הקלחת, ביחד עם ידידיו השיעים.

עבדאללה סאלח. צילום: רויטרס, חאלד עבדולה

הסעודים לא ויתרו, ובעקשנות לחצו עליו לחצות את הקווים. לפני שבוע הצליחו. עלי עבדאללה סאלח הכריז לפתע נאמנות לסעודיה. חות'י לא בזבז דקה: הוא שלח את אנשיו לרוצחו. בגיל 75 סיים סאלח את חייו עם כדור בראש.

ספק אם מישהו כאן יעסוק בזה, אבל ייתכן שבמותו איבדה ישראל ידיד פוטנציאלי. עתה מותר לגלות כי בזמן מלחמת לבנון השנייה, בעוד צה"ל תוקף בחמת זעם את בסיסי חיזבאללה וזורע חורבן בדרום ביירות, התקשר סאלח לשגריר האמריקאי בצנעא. הוא היה אז בשיא כוחו: נשיא ותיק ומקובל על שכניו, שעמד בראש משטר יציב, חבר במועדון מפיקות הנפט. תגיד לישראלים, ירה לתוך השפופרת, שימשיכו בכל הכוח.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל